header
סעיף א'.
 
האם מילה שלא בזמנה דוחה צרעת.
 
מילה דוחה צרעת- שבת קלב:  ת"ר מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה יו"ט אינה דוחה אלא בזמנה בלבד.
      ובגמ'  מ"ט דאתי לשה ודחי ל"ת וכן ומה אז ומקיים ימול בשר ערלתו בזמן שאין בה בהרת ת"ל בשר, ואע"פ שיש שם בהרת.
נימול כהלכתו וגדל בשר במילתו לעניין צרעת- יבמות עב.  א"ר הונא דבר תורה משוך אוכל בתרומה ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה ערל  (רש"י- משוך- שנמשכה ערלתו וכסתה את העטרה).
      ב"ח- פשוט שאין מצוה דרבנן דוחה ל"ת שבתורה.
פסק שו"ע שלגבי צרעת מלין בין בזמנה ובין שלא בזמנה. אבל לאחר שנימול אם גדל בשר במילתו עד שאינו נראה מהול וצריך לחתכו מדרבנן, אינו דוחה הבהרת.
 
סעיף ב'.
 
למה מילה דוחה שבת, מה דין אם מל בשבת מילה שלא בזמנה
שכח את סכין המילה בשבת, באיזה מקרים מותר לו להביא  פרט.
האם מותר לטלטל את איזמל המילה לאחר שסיים למול בשבת.
 
מילה בזמנה דוחה שבת-בריתא שבת קלב.  ...ומה אני מקיים שמיני ימול חוץ משבת?  ת"ל ביום אפילו בשבת.
      וכן איתא במשנה קלג.  עושין כל צרכי המילה בשבת מוהלין פורעין ומצצים ונותנים עליה אספלנית וכמון...
מילה בזמנה דוחה יו"ט- שבת קלב:  ת"ר מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה. י"ט אינה דוחה אלא בזמנה בלבד.
מכשירי מילה אינם דוחים שבת- שבת קל.  בגמ' יש מח' ר"א ור"ע. לפי ר"א עושים מכשירי מילה בשבת כורתין עצים לעשות ברזל ואילו ר"ע סובר כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה שבת ושאי אפשר לעשותה מע"ש דוחה שבת.
      ובגמ' קלג.  אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"ע.
האם חוזר בשבת על ציצין- בשבת קלג:  המל, כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבים את המילה, בין על ציצין שאין מעכבים את המילה. פירש, על ציצין המעכבים את המילה חוזר, על ציצין שאינם מעכבים את המילה אינו חוזר.
      רש"י- מדובר במילה בשבת. אבל בחול חוזר על ציצין שאינם מעכבים.
      רמב"ם(ב,ד)- מדובר בין בחול בין בשבת.
      בעל העטור- אע"פ שפירש חוזר על ציצין שאינם מעכבים.
העברת סכין ברשויות יחיד-שבת קל.  א"ר אבא בר רב אדא אמר ר' יצחק פעם אחת שכחו ולא הביאו אזמל מע"ש והביאוהו בשבת.
      והגמ' דנה לפי איזו דעה עשו כן, ויש להקדים כי חכמים עשו סייג לתורה ואסרו לטלטל מבית לחצר ומן החצר אל הבית כיון שבזמנם החצר הייתה משותפת לכמה בתים ודומה במקצת לרה"ר לפיכך אסרו לטלטל מבית שהוא רה"י לחצר. ועוד אסרו חכמים לטלטל מחצר אחת לחצר שנייה ואע"פ שהן רה"י. ונחלקו התנאים בגדר תקנה זו האם היא נוהגת בכל רשויות היחיד או שיש הבדל בין רה"י שיש בה שימוש תדיר לבין רה"י שאינן משמות לשימוש תדיר כגון גגות הבתים, ומצאנו בדין זה ג' דעות :
  1. חכמים- כשם שאסור לטלטל מבית אחד לחברו, כך אסור לטלטל מגגו, כך אסור לטלטלו מגגו של זה לגגו של זה אא"כ עירבו ביניהם בעלי הבית שתחתם.
  2. ר' מאיר- מקל מחכמים, וסובר שגגות כל הבתים נידונים כרשות אחת מכיון שאין תשמישם תדיר, לא גזרו בהם חכמים חילוק רשויות וכשם שמותר לטלטל בגג אחד מקצה אחד לשני כך מותר לטלטל מגג אחד לחברו לאורך כל העיר וכן כל הקרפופות. אבל אסור לטלטל מגג לחצר או מחצר לגג ולא משניהם לקרפף.
  3. ר' שמעון- מקל מכולם. כל הגגות החצרות וקרפופות נידונים כולם כרשות אחת ומותר להעביר חפצים מאחד לחברו בלא ערוב.
             והגמ' מסיקה שאותו מעשה בסכין שהעבירוה דרך גגות וחצרות היה כדעת ר"ש שמתיר אפילו לדבר רשות והלכה כר' שמעון. (ערובין צא. ).
          ודעת בעל העטור- מה שמתיר ר' שמעון זה רק באופן שלא ערבו חצרות עם בתים, וע"כ לא מצויים כלים בחצר. אבל אם ערבו חצרות ובתים ומצויים כלי בתים בחצר, לא.
          דעות נוספות ברי"ף- מחמירים לאסור ולהביא מזה לזה אפילו שבת בחצר כיון שהם פוסקים שאין הלכה כר"ש. והרי"ף דחה דבריהם ופסק כר"ש וכן רמב"ם גי יח ערובין.
    טלטול סכין מילה-ר' ירוחם בשם רמב"ן- מותר לטלטל הכלי ולהחזירו לאחר המילה דמאחר שטלטל הכלי בהיתר מחזירו להיכן שירצה אע"פ שאין לו תינוק אחר למול.
     
     
     
     
    פסק שו"ע  א. מילה דוחה יו"ט ושבת בזמנה אבל שלא בזמנה אינה דוחה.
                    ב. שבת ויו"ט נדחים רק לצורך המילה עצמה, פריעה ומציצה.
                    ג. ואם פירש חוזר רק על ציצין המעכבים דהינו עור החופה רוב גובה העטרה אפילו במקום 
                       אחד. אבל אין חוזר על ציצין שאינם מעכבים.
  4. ונותנים עליה אספלנית.
  5. מכשירי מילה אינם דוחים שבת כיון שהיה אפשר לעשותם מבעו"י לכן אין עושין סכין ואין מביאים אותו מהבית דרך גגות וחצרות [ט"ז(ב,ג)-כל עוד לא ערבו כל החצרות, אלא רק בתים וחצרות, אסור לטלטל אלא מבית לחצר אבל לא מחצר אחת לחצר שנייה שכן לא ערבו אותם, מכ"מ מותר יהיה לטלטל כלי ששבת בחצר, מחצר אחת לשנייה, ואין גוזרים שמא יטלטל כלים ששבתו בבית מחצר לחצר].
    [פ"ת(ד)- ואסור להשחיז סכין בשבת].
  6. אבל אם שכח הסכין בגג וחצר מותר להביאו מזה לזה אפילו ערבו חצרות עם הבתים.
          ורמ"א מוסיף 1. מותר לטלטל אזמל לאחר המילה כדי להצניעו בחצר מעורב.
    להלכה לעניין טלטול אזמל מילה- ראה רמ"א ומהרי"ף כתב בשם מהר"י סגל שתכף אחר המילה יסירו מידם כל צרכי המילה שהם מוקצה כולל האזמל ואף הט"ז(א) מצדד לאסור ליטול האזמל לאחר שהונח ומוכיח מעלי שקצב בו בשר ביו"ט ואסור לטלטלו לאחר מכן וכן משפוד שצלו בו בשר שאסור לטלטלו ביו"ט כיון שנעשה בו צורך היו"ט וא"כ גם באזמל אסור לטלטל אחרי המילה וע"כ מסקנת הט"ז שגם לפני המילה אין לטלטלו שלא לצורך המילה ולאחר המילה יכול רק להצניעו באותו חדר שמל בו. ואף זה כדי שימנע מלמהול מחשש שיפסיד הסכין. אבל בנקה"כ דוחה ופסק כרמ"א שכן בעלי אין מלאכתו לקצוב בו בשר וגם לא היה מוכן לכך בביה"ש ואף השיפוד נהיה מוקצה כיון שנמאס לאחר הצליה אבל באזמל מילה שלא הוקצה בביה"ש אין איסור טלטול לאחר המילה ומכ"מ דוקא להצניעו בחצר מעורבת אבל לא לטלטלו סתם. ובמ"ב סימן שי ס"ק טו  מביאדעת הט"ז וגם המ"א סובר כט"ז אלא שמחמיר עוד שיש להצניע הסכין דוקא כאשר לא הניח מידו, והא"כ כתב שיכול לתת לאחר שיוליכנו למקום המשתמר ובדיעבד אם הניחו היכן שיכול להגנב מצדד הא"כ לסמוך על הרמ"א והש"ך שמתירים לטלטלו.
    מילה שלא בזמנה שנערכה בשבת, האם צריך הטד"ב- פ"ת(א)- מצד אחד אפשר לומר עביד לא מהני והוי כאילו נחתך העור מעצמו או ע"י עכו"ם שצריך להטיף דם ברית או אולי מכיון שהמילה עצמה היתה כתקנה אלא שהיום גורם לאיסור אין זה בכלל עביד לא מהני ודעת הרע"ק דמל שלא בזמנו בשבת מהני וא"צ להטיף ד"ב וכמו שוחט בשבת. והפ"ת פוסק בפשטות שיצאו י"ח ומוכיח מסוגיא 23 תינוקות שרק אחד מהם היה צריך למול בשבת ועבר ומל השני, שמועיל.
    טלטול הערלה בשבת- פ"ת(ג)- מביא בשם לבו"ש שאסור לקנח הסכין מהדם. ומנוב"י מביא שמותר לקחת הערלה שנזרקה מידו ולהניחה בעפר מוכן לה, ורש"ל פסק שלכתחילה כל עוד הערלה בידו דאז לא נגמרה מצוותה, ובדיעבד אף אם הניחה מידו.
 
סעיף ג', ד', ו'.
 
הכין צרכי מילה לשבת ונאבדו לפני המילה   מה מותר לו לעשות.
 
צרכי מילה שיש להכינם לפני שבת- רמב"ם ב,ז- אין שוחקין סממנים ולא מחמין חמין ולא עושים אספלנית ולא טורפין יין ושמן. כלומר כיון שהיה אפשר לעשותן מבע"י.
צרכי מילה שנאלץ להכינם בשבת- שחיקת כמון- משנה שבת קלג.  לועס בשיניו.                         רש"י- כמה דאפשר לשינוי משנים.
      במשנה איתא שנותן יין בפ"ע ושמן בפ"ע- ובגמ' איתא שמערבם יחד אבל לא בחזקה אלא בנחת. והטור כתב טורף יין בפ"ע ושמן בפ"ע (והדרך הרגילה שטורפים את שניהם בקערה).
      ב"י- יש פוסקים שלא אסרו ערוב יין ושמן יחד מחמת שסוברים שלת"ק מותר לעשות כן בשבת והמשנה הא אליבא דר"מ.
      חולק- כורך על ידו דרך מלבוש לשנותו מדרך הוצאה בחול.
      ב"י- ואע"פ שמוציא בשינוי אינו מותר אלא דרך חצר שלא ערבה או שלא נשתתפה אבל לא דרך רה"ר [ט"ז(ה)- אבל לא מרה"ר שאין זה מלבוש ממש].
פסק שו"ע סע' ג'  שאין שוחקים סמנים ולא מחמין חמין ואין עושים אספלנית ולא טורפין יין בשמן. ואם לא עשה מע"ש ילעס הכמון בשיניו. נותן שמן בפ"ע ויין בפ"ע. ואסור לעשות חלוק אבל כורך על אצבעו סמרטוט ומביא דרך מלבוש אפילו מחצר שלא עירבה.
דין רחיצה לפני המילה ולאחריה- שבת קלד:  המשנה מביאה כי רובצים את הקטן בשבת לפני המילה ולאחריה ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי ור' אליעזר אומר שמרחיצין אותו אף ביום השלישי אפילו יוצא בשבת ובגמ' מבואר שהלכה כר' אליעזר וע"כ מרחיצים אותו בין בחמין שהוחמו בשבת ובין שהוחמו מבע"י.
      רי"ף- כיון שזה סכנה לולד וע"כ עושין כן כדרכו וכ"ש ביום המילה עצמו שרוחצים כדרכו, בין לפני המילה ובין לאחר מילה.
      רא"ש- דוקא רחיצה שלאחר המילה היא סכנה וע"כ אפילו ישראל יחם לו, אבל לרחיצה שטרם המילה אפילו ע"י גוי אסור. ומה שמותר זה באופן שהגוי החם לעצמו או שישראל עבר והחם, ואע"פ שאסרו רחיצת כל גופו בשבת מכ"מ לצורך מילה התירו.
      וגן הר"ן- רחיתה שלפני המילה דוקא במים שהוחמו מבע"י, ורק לאחר המילה אפשר במים שהוחמו בשבת. ואמנם רחיצה עצמה אסורה מדרבנן, וחכמים לא התירו במכשירי מילה אפילו בשבות מדבריהם (כגון אזמל ששת בבית) מכ"מ רחיצה בחמין שהוחמו מבע"י לא אסרו כאן כי במילה לא שייך גזרת הבלנים.
צורת הרחיצה- בגמ' מקשים על לשון המשנה דמצד אחד כתוב רוחצים ומשמע כדרכו ומצד שני כתוב שמזלפין.
      ר' יהודה ורבה בר אבהו סוברים שרוחצים ע"י שמזלפים.
      רבא סובר שרוחצים ביום ראשון כדרכו בין לת"ק ובין לר"א ואילו ביום שלישי, לת"ק ע"י הזלפה ולפי ר"א כדרכו. ואמנם יש בריתא כרבא אבל הוא חושש לדעת החולקים עליו.
      ר"ן- בשם הגאונים- הלכה כרבא כיון שכתבו רוחצים ולא מזלפים.
האם מותר לרחוץ ביום השני למילה- רשב"א, רמב"ן- כל ג' ימים אפשר לרחוץ והכוונה עד יום שלישי אבל ברמב"ם ב,ח משמע שדוקא ביום שלישי וכן משמע ברי"ף.
רחצת תינוק למעשה-רמב"ם- מותרת רק היכן שדרכם לרחוץ התינוק בחמין אבל במקום שאין דרכן אסור לרחוץ בחמין.
מכשירי מילה שהתפזרו אחר המילה-רי"ף, רמב"ם(ב,ח)-אם נשפכו החמים והתפזרו הסממנים לאחר המילה, עושים בשבת מפני הסכנה.
מכשירי מילה שאבדו קודם המילה- ר"ן- הספק הוא האם לדחות את המילה כדי שלא נצטרך לחלל שבת במכשירין או אולי כיון שבדין מוהלין אותו, ומה שמחללין אחר הוא מטעם שהוא פ"ז.
      רמב"ן- מותר למהול, דזו שעת המצוה ואח"כ הוי פ"ז ולא מדין מכשירי מילה. וראיה מזה שהמשנה לא הזכירה כלל אפשרות של דחית המילה.
      רז"ה רשב"א- המילה תידחה. ומה שלא דחו מילה מפני שלא הכין חלוק מדובר שנודע רק לאחר המילה וגם אז צריך בשינוי.
      ב"י- מדייק ברי"ף וברמב"ם- שסוברים כרז"ה ורשב"א שדוקא לאחר מילה  יש לחלל שבת במכשירים אבל לפני המילה אם התפזרו הסמנים שנועדו לאחר המילה, תידחה המילה.
      ש"ך(ו)- דיוק הב"י ברי"ף אינו מוכח מכ"מ הלבוש והב"ח פסקו שהמילה תדחה.
פסק שו"ע סע' ד'  שאם מלו ולאח"כ התפזרו הסמנים, מחללים שבת עבורו מפני שסכנה היא לו.
      ורמ"א מפנה לעניין רחיצה לאו"ח של"א סע' ח' ששם נפסק שכיום לא נהגו ברחיצה כלל ודין הנימול לעניין רחיצה כרחיצת כל אדם.
      והרמ"א פוסק שבמדינות אלו נוהגים לרחוץ לפני מילה בחמין שהוחמו מבע"י, אבל לאחר המילה רוחצים רק במוצ"ש. וביום השלישי למילה אם יש צורך לרחצו מכינים חמין שהוחמו מבע"י. ואם יש לחוש לסכנה אם לא ירחצו לאחר המילה מותר לחלל עליו שבת כשאר חולה שיש בו סכנה.
דין מכשירים ביו"ט-שבת קלד.   כל המכשירים שאין דוחים שבת, גם יו"ט אין דוחים חוץ מזה ששוחקים לה כמון הואיל וראויים לקדרה וכן טורפין לה יין ושמן.
             וכן פסק שו"ע בסע' ו'.
 
 
 
 
 
 
סעיף ז'
 
איזה מוהל יכול למול בשבת.
אם מל ולא פרע ביום חול, האם יכול לפרוע.  האם יכול רק למול.
 
האם אב יכול למול-ר' אליעזר הלוי- אם האב יודע למול, אין לו למול בשבת כל שיש אחר שיודע למול, כיון שהמילה היא פ"ר לגביו שהרי מתכוון לתקן את בנו אבל לגבי מוהל אחר לא מקרי תיקון ומותר. ומכ"מ אם אין מוהל אחר שיודע למול, יכול האב למול.
      [תה"ד- לא נהגו להיזהר בזה והאב מל אף היכן שמצוי מוהל אחר].
מוהל חסר נסיון לעניין למול בשבת-מרדכי- אדם שלא מל מעולם, לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
מה מקרי נסיון-תה"ד אחד הגדולים אסר לאבי הבן למול את בנו בשבת אע"פ שכבר מל פעמיים, כל שיש שם מוהל אחר. ואם המוהל זר השאיר בספק כיון דלא אתחזק בג' זימני.
      אבל דעת תה"ד דלא בעינן ג' זימני, ואף באב עצמו מותר למול בשבת כל שמל פעם אחת ואע"ג שמצוי מוהל אחר המנוסה יותר.
פסק שו"ע שאדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת. ואם מל פעם אחת מותר ואפילו הוא אביו. [ש"ך(ז)- ולא אמרינן דלגבי אביו הוי פ"ר דניחא ליה שהרי מתקן את בנו].
מ"ש משחיטה דבעינן ג"פ להיות מוחזק-ט"ז(ו)- כי בשחיטה יש לחוש שיתעלף ויכול להטריף השחיטה מחמת שהיה או דרסה אבל במילה אין חשש אלא שלא מאומן, וכיון שראינו שעשה פעם אחת די בכך.
מל ולא פרע מעולם-פ"ת(ה)-מביא מהמ"א של"א סק"י שאם מל ולא פרע, אסור לפרוע בשבת מאותה סיבה וכנ"ל.
                ומכ"מ אם אין מוהל אחר ויודע בעצמו שיכול, מותר- שבי"י.
האם מאמינים למוהל שאומר שיודע-מוהל שבא למול בשבת ואומר שכבר מל פ"א נאמן וא"צ להביא ראיה לדבריו.
      פ"ת(ה) בשם באר היטב.
נפק"מ בין יו"ט לשבת- בשו"ע נפסק שלא ימול בפעם ראשונה בשבת. ובפ"ת(ו) מביא בשם ר' יהונתן שביו"ט שני דגלויות מותר גם אם זה בפעם ראשונה.
 
סעיף ה'.
 
מה מותר ומה אסור לומר לגוי לעשות לצרכי המילה בשבת.
 
אמירה לגוי לעשות מכשירי מילה בשבת-ערובין סז:  בגמ' מסופר על תינוק שרצו למולו ונשפכו המים החמים ורבה הורה לומר לנכרי להביא מים חמים מבית ואע"פ שלא עשו שם ערוב חצרות, ואבי שואל מדוע מותר לדחות השבת באסור דרבנן כגון כאן, והלא הזאה שהיא גם דרבנן ואינה דוחה את השבת אף במקום מצווה. ור' יוסף מחלק בין שבות שיש בו מעשה לשבות שלית ביה מעשה.
פרוש הגמ' בראשונים.
      רי"ף, רמב"ם (ב,ט)- כלומר לומר לגוי לעשות מלאכה האסורה דאו' זה שבות שאין נדחה בשבת אף לצורך מצוה (כגון שאומר לו לחמם מים) אבל אמירה לגוי לעשות דבר שאף לישראל אינו אסור אלא מדרבנן מותר כל שיש בזה צורך מצוה. ולכן לומר לגוי להביא דרך רה"ר אסור או להכין סכין בשבת אסור. אבל מותר שבות דשבות במקום מצוה.
      אבל בה"ג- מבין בגמ' שמה שאסור זה כאשר ישראל עושה בידיים מלאכה דרבנן וזה נקרא שבות שיש בו מעשה אבל אם אומר לגוי הרי זו אמירה ואין בזה מעשה וע"כ מותר לומר לגוי אפילו אם הוא עושה מלאכה דאו'.
ריבוי בשיעור לצורך מצוה-ערובין סח.  נימול שנשפכו המים חמים שלו ורבא התיר לחמם לו מים ע"י שמחממים לאמו יותר ממה שצריכה.
      ר"ן-מדובר ביו"ט שמותר לרבות בשיעור אבל בשבת אסור.
פסק שו"ע שמותר לומר לגוי לעשות דבר שהינו איסור דרבנן כדי לעשות מצוה בזמנה. אבל באיסור דאו' אסור לומר לגוי.
 
האם יש בעיה עם שני מוהלים שאחד ימול והשני יפרע בשבת.
 
אחד מל ושני פורע-שבת קלג:   בגמ' איתא תר' מהלקטין את המילה ואם לא הולקט ענוש כרת, הינו שאם לא חתך את הציצין המעכבים שנותרו לאחר מילה ענוש כרת (רש"י-כיון שלא קיים המצוה ונמצא שחלל שבת בעשיית חבורה). והגמ' מבררת מי חייב כרת אר' כהנא שמדובר באומן _=מהול) ומקשה ר' פפה והלא המוהל יכול לפטור עצמו בכך שהוא עשה חצי מצוה ומשהו אחר יכול להשלים את החצי השני, והרי הוא התחיל ברשות. ולמסקנת הגמ' מדובר שהתחיל סמוך לביה"ש בשבת והזהירו אותו שלא יפסוק לסיים ואע"פ מל ולא הספיק ונמצא שחילל שבת בעשיית חבורה.
      ב"י- מדייק ברש"י שאף שאין חיוב כרת מכ"מ אסור לעשות חצי מצוה וע"כ יש להיזהר שלא ימולו 2 מוהלים במילה אחת, אלא המל הוא יפרע.
      בעל התרומה- יכול מוהל אחד למול והשני יפרע ואין שום חיוב על עשיית חבורה בשבת כיון שהשני גומר המצווה כר' פפה שאמר אני עשיתי חצי ואתם עשו החצי השני.
פסק שו"ע שיש להיזהר שלא ימולו 2 מוהלים בשבת במילה אחת, אלא המל הוא עצמו יפרע.
      ורמ"א חולק דלדינא מותר כמו שכמה כהנים יכולים לעשות עבודה בשבת במקדש שהרי שבת ניתן להידחות ומח' טוב להחמיר לכתחילה.
      ט"ז(יא)-אין לדייק ברש"י שיש איסור כלשהו ואדרבה נוהגים בהרבה מקומות שאחד מל ושני פורע.
ש"ך(יח)-העט"ז פסק שאין למחות במקילים, מכ"מ פסק הש"ך שכבר פשה המנהג להתיר, וכן איתא בבעל התרומה ובפ"ת (טז) מביא שאגת אריה שבשבת אסור למוהל לסלק ידיו משהתחיל למול עד שיגמור הפריעה. אבל אם סילק ידו באמצע מותר לאחר לסיים. וכן ששבת ויו"ט שווים בדין זה. ונוב"י אוסר עפ"י יש"ש. ותפארת צבי דוחה יש"ש כדי שלא להוציא לעז על גדולים דח"ו חיללו שבת.
מילה דחויה ביום חמישי-רשב"צ- אסור למול הגר ביום חמישי כדי שלא היום השלישי למילה ביום שבת ויצטרך לחלל עליו שבת וכן תנוק שנתרפא ביום ה' ממתינין לו עד מחר. וכל זה מדין שאין מפליגים בספינה ג' ימים לפני שבת והז"ה נימק משום שודאי יחלל השבת ונראה כמתנה לחלל השבת.
      אבל הש"ך(יח) דוחה כיון שמה שאסור להפליג זה דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שפיר דמי וה"ה כאן דאין לך מצוה גדולה מזו. ועוד שהרי לפי הרמב"ן ורשב"א גם ביום השני דוחה שבת וא"כ גם ביום שישי יהיה אסור ותדחה המילה עד יום ראשון וזה לא יתכן עפ"י הגמ' שאמרה שהקטן נימול מקסימום עד י"ב ימים אם נולד ביה"ש ולפי"ז יכולה המילה להידחות גם ט"ו יום, כל שיום י"ב חל ביום חמישי.
                ולמסקנת הש"ך אפילו מילה שלא בזמנה שרי ביום ה'.
      והפ"ת(טו) מביא משאלת יעב"ץ עשה פשרה שדווקא בגר חוששים לרשב"צ כיון שאינו בר חיובא ובקטן מוהלין מיד.
      תפל"מ- תירץ שהתשב"ץ מדבר כשנתרפא ואין קצבה לחוליו, וע"כ ממתינים עוד קצת לודא שהבריא אבל היכן שלא יכלו מחמת י"ט ימולו ביום חמישי וא"כ נוטה לדעת התשב"צ.
      והט"ז ס"ק ג' בסימן רס"ב פוסק את הב"י שכתב בשם הרשב"א שאין מלין ביום ה' תינוק שנתרפא כיון שביום השלישי יש לנימול צער ואין לגרום צער ביום שבת וכ"ש שאין למולו ביום ו' דאיכא צער טפי. ונקה"כ דוחה.
   
 
 
 
 
 
 
סעיף י"ב, י"ג.
 
מה דין הקראים האם מלים אותם בזה"ז בשבת, ומה הדין אם ההורים מומרים.
 
האם מלין בן של ישראל שהמיר דתו- בעל העטור- ישראל שנשתמד ונשוי ישראלית ונולד לו בן ממנה, מלין אותו בשבת ואין אנו מחזיקים אותו שיצא לתרבות רעה כיון שאמו ישראלית.
בן מומר ומומרת- ב"י- ואפילו נשוי מומרת ג"כ מלין בשבת שהרי הם חייבים בכל המצוות.
      ט"ז(י)- הטעם שמלין אפילו בשבת שכיון שהאם ישראליתאין מיזיקין אותו שיצא לתרבות רעה, אבל אם אמו מומרת אף הוא ודאי מחזיקין אותו לכך ואסור למולו בשבת, אבל מלים אותו אחר שבת שמא יחזור וכן שהוריו מומרים לכל התורה חוץ ממצוות מילה. ואילו הש"ך טז משאיר בצ"ע. ופר"ח חיזק דעת השו"ע.
 
פסק שו"ע סע' י"ב שישראל שהמיר דתו שנולד לו בן מישראלית מלין אותו בשבת.
 
 
מילת בן ישראל וגויה- יבמות(ירושלמי ב,ו)- ישראל שנשא גויה וילדה לו בן אינו נימול בשבת שילדה כמוה.
מילת  בני קראים- א"ח בשם רמב"ם- מותר למול בני קראים כולל מילה ופריעה ואף בשבת בתנאי שאינם לועגים לחכמי המשנה והתלמוד ואף שואלים בשלומם. דילמא נפיק מינייהו זרעא ויחזרו בתשובה. וכך פסק ר' האי גאון. ואילו בש"ך(יז) מביא מתשובת ר' בצלאל אשכנזי כי הקראים שגרים אצלנו אינם דומים לקראים בזמן הרמב"ם ואדרבה אינם מלים כמונו, ואין מחזיקים ת"ח ואין מתפללים כמונו שכן אין להם תפילת י"ח ומכיון שאין מאמינים בפריעה א"כ איך יעשה רק מילה בלא פריעה והלא מחלל שבת ואינו עושה מצוה וע"כ פוסק הש"ך שאסור למול את בניהם בשבת.
ופסק שו"ע סעיף י"ג שישראל שנולד לו בן מעכו"ם אין מלין אותו בשבת.
 
בנם של ישראל כשר וישראלית מומרת- פ"ת (י"ד)- תפל"מ-מלין אותו בשבת. וכן ישראלית שילדה בן מעכו"ם, שהרי הולד כשר.
 
סעיף ח', ט'.
 
מה ההגדרה של ביה"ש. מה פוסק שו"ע ונו"כ בעניין זה לגבי מילה בשבת.
מאימתי חל זמן לילה לגבי תינוק לעניין למנות לו שמונה ימים.
 
נולד בע"ש ביה"ש- שבת קלז.  משנה קטן נימול לשמונה (- באופן רגיל).
      לתשעה- אם נולד ביה"ש שהוא ספק יום ספק לילה ואין יודעים אם למנות מהיום או ממחר ומספק מונים ממחרת.
      לעשרה- אם נולד ביה"ש של ע"ש, ומצד ביה"ש צריך לדחות יום אחד וכיון שזה שבת ובשבת אין מלין אלא הנולד בשבת ממש. יש לדחותו ליום ראשון.
      לאחד שער- אם נולד ביה"ש של ע"ש וחל יו"ט ביום ראשון בשבוע שלאחריו וא"כ א"א למולו גם ביום ראשון.
      לשנים עשר- כנ"ל יחלו 2 ימי ר"ה אחר שבת.
      וכן איתא במשנה קלד:  ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליו את השבת.
                וכן בריתא קלה. ולא נולד ביה"ש דוחה את השבת.
הוצאת ראש הוי לידה-נדה מב:  משמע בסיפור שהיה שאם הוציא ראשו ורק בשבת נולד, אין מלין אותו בשבת.
      ראה עוד סימן רס"ב סע' ה' ו'.
מהו שיעור ביה"ש-שבת לד.   יש מחלוקת תנאים משולשת ר' יהודה, ר' נחמיה, ר' יוסי.
      ובגמ' מח' אמוראים רבה ור' יוסף שנחלקו בדעת ר' יהודה ובהמשך (לה.) מספקא לר' יוחנן אם הלכה כר' יהודה או כר' יוסי.
      בעל העטור- כיון שיש סך עבדינן הכל לחומרא לכן נולד תינוק בע"ש לאחר השקיעה הוי ספק עד שתעבור ביה"ש של ר' יוסי ולכן נימול לעשרה.
                ואם נולד במוצ"ש משתשקע החמה עבדינן לחומרא כדעת רבה ביה"ש ונימול לתשעה.
מילה שאינה דוחה שבת, אינה דוחה יו"ט-במשנה קלז.  במקרה שנימול לאחד עשר, מוכח שגם יו"ט אינו נדחה במילת ספק.
      רמב"ם א טו- מילה שהיא ספק בזמנה אינה דוחה אלא יו"ט ראשון של גלויות אבל יו"ט שני של גלויות- דוחה. שהרי נקטה הגמ' שנימול לי"ב דוקא בר"ה ולא ביו"ט רגיל ומכאן מוכח שאין יו"ט שני דגלויות דוחה מילה שלא בזמנה. אבל בר"ה אינו דוחה אף ביום השני.
      רא"ש- מילה שלא בזמנה אינה דוחה אף יו"ט שני של גלויות, כיון שרק לגבי מת התירו לדחות יו"ט שני ולהתירו, אבל במילה שעבר זמנה לא הותר לדחות יו"ט שני.
פסק שו"ע בסע' ח' שמי שנולד ביה"ש שהוא ספק יום ספק לילה, מונין מן הלילה ונימול לתשיעי שהוא ספק שמיני.
                ואם נולד ע"ש ביה"ש אינו דוחה שבת שכן אין דוחין שבת מספק. וכן אין ספק דוחה יו"ט ואפילו יו"ט שני דגלויות. ואם הוציא ראשו ביה"ש הוי ספק ואע"פ שיצא כולו בשבת.
      [והש"ך(ח) הכריע כרמב"ם שמילה שאינה דוחה שבת, דוחה יו"ט שני דגלויות וכן בפ"ת ובשם ר' יהונתן. ואילו נוב"י מכריע כהרא"ש אלא שאין למחות לנוהג כש"ך].
ופסק שו"ע בסע' ט' לגבי שיעור ביה"ש דמכיון שיש ספק הלכה כדברי מי עבדינן לחומרא מצד אחד כר' יוסי שזה יום עד שתיגמר ביה"ש (= כהרף עין סמוך לחשכה) ונפק"מ לנולד ביה"ש של ע"ש.
                ומאידך עבדינן לחומרא כרבה שביה"ש הוא משתשקע החמה (כל שפני מזרח מאדימים והוא מהלך ג' חלקי מול קודם הלילה) לעניין שאם נולד ביה"ש ביום שבת שמילתו תדחה ליום ראשון.
תינוק שנולד אחר שקיעה ולפני שנראו ג' כוכבים בינוניים- משמע בשו"ע דעבדינן לחומרא וימול ליום ראשון שהוא עשירי ללידתו.
      ובש"ך(יא) מביא במקרה זה תשובת מהר"מ אלשקר, שכתב שלפי דעת רא"ש רמב"ם רי"ף ביה"A מתחיל אחר השקיעה ואילו לפי דעת ר"ת והרמב"ן יש 2 שקיעות ואילו ביה"ש מתחיל מסוף השקיעה אחר שנכנס החמה בעובי של רקיע אבל קודם לכן הוי יום גמור ולמסקנתו פוסקים כהגאונים דנימול ליום א'.
      ובפ"ת(ח) מביא בשם לבו"ש שהוצאת ראש חוץ לפרוזדור היינו לאויר העולם ודווקא אז הוי לידה אבל לא אם הוציא לבית החיצון.
                ועכ"פ משנפתח הקבר ואינה יכולה ללכת בידוע שהוציא ראש.
להלכה בעניין מילה שלא בזמנה ביו"ט שני דגלויות- שו"ע פסק שספק מילה בזמנה אינה דוחה יו"ט שני דגלויות.
      והש"ך(ח) חולק ומכריע כרמב"ם שמילה שאינה דוחה שבת דוחה יו"ט שני דגלויות. וכן בפ"ת(ו) בשם ר' יהונתן ואילו נוב"י הכריע לעניין מחלוקת רמב"ם ורא"ש, שודאי מילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט שני דגלויות מכ"מ מי שרוצה לסמוך על הש"ך אין מויחן בידו.
      אולם נוב"י מחלק בין המקרה הנ"ל שמדובר במילה שודאי אינה בזמנה, כגון שנולד בע"A ביה"ש ואילו בשבוע שלאחריו חל יו"ט ראשון של גלויות ביום ראשון ויו"ט שני דגלויות ביום שני ואפילו בר"ה נימול בשני דהוי ס"ס א. שמא היום זמנו.  ב. אף אם אין זמנו שמא היום חול.  ולא הוי דישל"מ כיון שחוזר לאיסורו.
      וחת"ס דחה את הש"ך כיון שאיתא בתשב"צ שהסכים עם הרא"ש וכל שאחריו לא ראה את הראשון, הלכה כראשון.
                מכ"מ בספק אם המילה היא בזמנה מסכים לנוב"י למולו ביו"ט שני דגלויות אף שאינו מקבל את הס"ס של הנוב"י. אלא מטעם שספק מ"ע דאו' דוחה ספק קל דרבנן ובפרט שעתה יו"ט שני דגלויות הוא מנהג.
 
 
 
סעיף י"א.
 
מה דינה של מילה בשבת, לנולד בחודש השביעי, השמיני, ספק שביעי או שמיני.
האם מפקחים את הגל או מלים ביום שבת תינוק בן 8 חדשים או ספק בן 7 או 8 חדשים.
 
האם מלים נפל בשבת- שבת קלה.  אמר מר ולא ספק דוחה שבת לאתויי ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת וכן אין מחללין שבת על ודאי בן ח' אבל ודאי בן ז' מחללין עליו שבת.
      ובהמשך הגמ' קלה:  רשב"ג אומר כל ששהא 30 יום באדם אינו נפל, וא"כ עד 30 הוי ספק וא"כ אין מוהלין בשבת בספק נפל ור' אדא בר אהבה מחדש שיש למול ממ"נ אם בר קיימא הוא שפיר מלי אותו ואם נפל ר"ל, הרי מחתך בשר בעלמא הוא. ומקשה הגמ' א"כ מש מספק בן ז' או ח' שאין מלין אותו בשבת כדלעיל ומתרצת הגמ' דאה"ז שיש למול גם הספק הזה אלא שמה שנאמר שאין מלין בספקות הכוונה שאין להכין מכשירי מילה בשבת עבור ספקות, ואליבא דר' אליעזר שאומר שמכשירי מילה דוחין שבת, ומכ"מ דוקא בדקים לן שכלו חדשיו כגון בעל ופירש אבל ספק אם כלו חדשיו אין מחללין למכשירי מילה.
      וא"כ למסקנת הגמ' בשבת מלין לעולם בשבת עפ"י הממ"נ של ר' אדא.
      וביבמות פ.  איתא שבנולד לח' חדשים הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אא"כ גמרו סימניו.
           וכן איתא בבריתא איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו.
                רבי אומר ושבן ח' סימנים מעידים עליו שערו ןצפרניו שלא גמרו דהינו שאם גמרו שערו וצפרניו אע"פ שנולד לח' אמרינן דהוא בן ז' ונשתהה.
      והטור פסק שאם הוא ודאי בן 7 נשלם באבריו מלין אותו בשבת (ומשמע שאין נפק"מ אם גמרו שערו וצפרניו), ואם ודאי בן 8 אז תלוי אם שלם בשערו וצפרניו ואז מלין ואם לא שלם הרי הוא כאבן ואין לטלטלו ואין מלין בשבת ואם הוא ספק בן 7 או בן 8 מלים ממ"נ אם בן 7 הרי הוא ב"ק ואם בן 8 הרי הוא מחתך בשר בעלמא.
      והרמב"ם א, יג  כתב לגבי ודאי בן 7 וודאי בן 8 כדברי הטור ולגבי ספק בן 7 או 8 כתב שמלין ממ"נ אולם הטור הבין ברמב"ם שמקרה זה מדובר בשגמרו שערו וצפרניו והטור חולק כיון דמשמע מר' אדא שגם בלא גמרו שרי ממ"נ. והב"י דחה הבנת הטור ברמב"ם והסביר דכוונת הרמב"ם לומר שהוא שלם באבריו ופשט שמדובר אף שלא גמר שערו וצפרניו. וכן איתא ברמב"ם שמוהלין ספקות ממ"נ ובין גמרו ובין לא גמרו.
      והרא"ש כתב שספק בן 7 או בן 8 אין מלין בשבת והטור תמה על הרא"ש דהלא מותר ממ"נ ומסביר הב"י כי הרא"ש סמך על הגמ' ביבמות שמדובר בשגמרו שערו וצפרניו ואז מלין אותו.
      ועוד למסקנת הב"י אפשר להסביר מנהג העולם שמלין ספקות ב 2 דרכים:
א. סומכין על ר' אדא שאמר ממ"נ וע"כ אין נפק"מ אם גמרו שערו וצפרניו או לא.
                ב. מאידך אם כבר גמרו שערו וצפרניו יש למול אותו מדינא עפ"י הגמ' ביבמות ואז א"צ להעמיד הבריתא בשבת כר' אליעזר. וא"כ כל שגמרו שערו וצפרניו מלין אותו אע"פ שלא יצא מתורת נפל כיון שסומכים על רוב נולדים שהם ב"ק ורק אם לא גמרו אין מלין בשבת בספק בן 7 או 8 אע"פ שאפשר לסמוך על ממ"נ מכ"מ חכמים לא רצו להתיר טלטול היכן שקרוב לודאי שאינו ב"ק.
פסק  שו"ע מי שנולד בחדש שביעי מלין אותו בשבת אפילו לא גמרו שערו וצפרניו.
                אבל מי שנולד בחדש שמיני אין מלין אותו בשבת אלא אם גמרו שערו וצפרניו.
                ובספק בן 7 או בן 8 אין למול בשבת אא"כ גמרו שערו וצפרניו.
      רמ"א חולק וי"א שאפילו אם לא גמרו שערו וצפרניו יש למול אותו הואיל וספק בן שבעה הוא אלא שאין מחללין עליו שבת בשאר דברים.
שאר חיללי שבת לספק שלא גמרו שערו וצפרניו- רמ"א פסק שאין מחללין שבת בשאר דברים אבל מלין אותו, כלומר מלין אותו ממ"נ (אם בן 7 הרי הוא ב"ק ואם בן 8 הרי הוא כמחתך בשר בעלמא)    דאין בזה חילול שבת (כמחתך בבשר) אבל בשאר חילולי שבת כגון פיקוח נפש אין מחללים.
 
 
 
 
 
 
      והט"ז ז חולק וסובר שהרמב"ם והטור מצריכים אפילו בודאי בן 7 שהיה שלם ודוקא בסימני שערו וצפרניו (כי בשום מקום או קפידא על שלימות איברים) וכן חולק הט"ז על הרמ"א שהקל למול בספק בן 7 או 8 שהוא נגד הרי"ף עפ"י הסבר הט"ז. ולמסקנת הט"ז אין ראוי להכל למול בשבת אם לא גמרו סימניו. (שערו וצפרניו) ומה שבגמ' הקילו זה משום שהיו בקיאים בסימני גמר שערו וצפרניו אבל אנו לא בקיאים וע"כ יש להחמיר אפילו בספק דרבנן, וכן פסק הב"ח.
 
סעיף י'.
 
פרט את המקרים שלא מלים בשבת לפחות (8 מקרים).
 
 
 
   
 
 


  1. מילה שלא בזמנה.
  2. מכשירי מילה.                  סע' ב' ראה סיכום.
 
3. הבאת סכין היכן שמדובר באיסור מלאכה דאו' -   }  סע' ה' ראה סיכום.
4. אדם שלא מל מעולם                    }  סע' ז' ראה סיכום.
5. נולד ביה"ש                                } סע' ח', ט'.
6. ישראל שנולד לו בן מעכו"ם          }  סע' י"ד ראה סיכום.
7-12 . סע' י' להלן :    
מקרים שאין המילה דוחה שבת- קטן שנולד מהול- בריתא שבת קלה.  אינו דוחה שבת
    מי שיש לו 2 ערלות- רש"י- 2 ערלות זה על זה או 2 גידים. שבת קלה.
    מי שאין אמו טמאה לידה- כגון ניתוח קיסרי ר"ל.
    נכרית שילדה ואח"כ נתגיירה.
    אנדרוגינוס-רמב"ם- אין מילתו דוחה שבת.
         טור בשם רי"ף-מחשיבו זכר ודוחה מילתו את השבת.
        ב"י- בשם רי"ף-הדבר נשאר בספק שכן אע"פ שנחשב כזכר למי שבא עליו מכ"מ לשאר דברים לא, בגמ' ומספק לא דוחים שבת.
    טומטום שנקרע ונמצא זכר ב"ב ____:  ר' שנבי אומר שאינו נימול לשמונה כיון שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וביום השמיני אבל זה לא היה זכר משעת לידתו. והגמ' מקשה על ר' שנבי ונשאר בתייבתא.
       רי"ף- פסק כר' שנבי.
       רא"ש- אין הלכה כר' שנבי כיון דאותותב וכן משמע ברמב"ם שהשמיט את ר' שנבי.
       ר' ירוחם- טומטום שנקרא ונמצא זכר אין מילתו דוחה שבת.
פסק שו"ע-שבמקרים האלה אין מילתם דוחה שבת  1. קטן שנולד כשהוא מהול.  2. מי שיש לו 2 ערלות [פ"ת ט-ואם רואה המוהל בשבת שיש 2 עורות, לא יפרע עד מוצ"ש דאין סכנה אם לא פורעם עד אחר שבת].3. אנדרוגינוס.  4. יוצא דופן.  5. יליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה.
                ולגבי טומטום מביא רמ"א מחלוקת רא"ש ורי"ף.
 
 
               
 
          
‏סימן רס"ה   ס"ה  ___
 
איך נוהגים כשיש שני תינוקות למול במקום אחד.  ומה הדין אם הם תאומים ?
 
כיצד נוהגים כשיש 2 תינוקות לעניין הברכות- בעל העטור- כיון שא"א למהול כחדא צריכים ברכה על כל תינוק ותינוק.
      רשב"א- די בברכה אחת לשניהם, ואפילו ברך ברכה אחרונה על הראשון אינו חוזר ומברך על המילה כיון שברכת אשר קידש אינה הפסק.
      ר' ירוחם- ראשונה עולה לשניהם ולכתחילה יכול לברך אשר קידש אחרי כל מילה ומילה. [ודעת הש"ך(טז) שלא מוכח בר' ירוחם שיברך אשר קידש אחרי כל אחד וע"כ יש לברך אחר השני בלבד].
      רא"ש-מי שיש לו 2 תינוקות למול או לברך לשני חתנים יברך ברכה אחת לשניהם ואפילו אם יש 2 מוהלים, הראשון יברך על המילה ויעלה לשני. והשני יברך אשר קידש ויעלה לראשון. ואפילו אם התינוק השני לא נמצא לפניו, רק שלא יסיח דעתו בינתיים.
מתי לכו"ע מברך ברכא אכל חדא וחדא- ר' ירוחם-א. אם לא היה בדעתו מתחילה אלא על תינוק אחד, ורק אח"כ הביאו לפניו התינוק השני יברך גם ברכה אחרונה על הראשון.
                ב. אם שח שיחת חולין בין ראשונה לשנייה חוזר ומברך אף שדעתו הייתה גם על המילה השנייה. אבל כל שסח בצרכי המילה לא מקרי הפסק, כמו אדם ששוחט כמה חיות בבת אחת.
תאומים בני אב אחד-רשב"א- אם האב הוא המוהל מברך אקב"ו להכניסם. ואם אינו המוהל אז יברך לאחר מילת שניהם שמא ימלך המוהל ולא ימול.
      ב"י-המנהג שלא לחוש שמא ימלך שהרי מברכים ברכת אירוסין קודם קידושין.
 
פסק שו"ע שמי שיש לו למול 2 תינוקות יברך ברכה אחת לשניהם הן ברכה "על המילה" והן ברכת "אשר קידש" ואפילו התינוק השני אינו לפניו ובלבד שדעתו עליו ולא הסיח דעתו בינתים   כהרא"ש.
      רמ"א- 1. אם סח בינתיים מדברים שאינם צרכי מילה, או לא כיוון דעתו על השני יברך אשר קידש על הראשון ויחזור ויברך על המילה עבור השני,   ר' ירוחם.
                דברים שהם
                2. צרכי מילה לא מקרי הפסק,  ר' ירוחם.
                3. אם שכח ובירך ברכת אשר קידש אחרי הראשון לא הוי הפסק   רשב"א.
                4. כאשר יש תאומים האב מברך "להכניסם" וכן קיים את הילדים אבל צרכי מילה מתקן לכאו"א כגון זר לכל תינוק.
מדוע לא שייך עין הרע כשמברכים ל 2 תינוקות- הרא"ש השווה 2 תינוקות ל 2 חתנים שברכה אחת עולה להם אולם הרמ"א באה"ע פסק שאין לברך ל 2 חתנים ברכה אחת משום עין הרע וא"כ מדוע אין הרמ"א חושש לעין הרע ומסביר בט"ז (יא) שאמנם כל שנמצאים בשעת הברכה שייך עין הרע אלא שמכיוון שהחתן השני חייב להיות שם כיוון שהוא בר חייבא אז שייך עין הרע ולכן יברכו לכאו"א אבל בתינוק שנימול אין חייב להיות בשעת הברכה שאינו בר חיובא ולכן אינו נמצא שם ולא חוששין לעין הרע, ומכ"מ צריך שהשני יהיה מוכן אחר ברכת הראשון. אבל אם ידוע שהתינוק השני יתעכב ויש הפסק גדול אז יעשו לכאו"א ברכה בפני עצמו כדעת בעל העטור.
      ובפ"ת (י) מביא שבמצרים נהגו לברך על כל אחד ואחד ובין לבין אומרים פסוקים כדי להסיח את הדעת ואפילו הם של אב אחד מברך על כל אחד להכניסו.
הסיח דעתו מהשני-הרמ"א פסק שכל שהייתה הסחת או לא הייתה דעתו על השני חוזר ומברך ומקשה הש"ך (טו) דהרמ"א פסק בסימן יט ס"ז שאפילו לא הייתה דעתו על השני א"צ לחזור ולברך כל שהן ממין אחד והלא התינוקות כאן הן ממין אחד. [על בעל העטור לא קשה שכן כתב שמברך לכל אחד כיון שא"א למהול שניים בב"א משא"כ בשחיטה שיכול] ומשאיר בצ"ע ולמסקנה למעשה פוסק הש"ך שאפילו במין אחד צריך לחזור ולברך וא"כ גם במילה חוזר ומברך.
         והב"ח כתב שהיכן שאין מנהג יש לברך על כל אחד בנפרד ויזהרו להביא השני רק לאחר שסיימו למול הראשוןולדעה זו מסכים הש"ך כיוון שבינתיים מפסיקים בשיחה בטלה שהיא הפסק לכו"ע וכן כתב מהרש"ל שב 2 תינוקות תאומים אין לפוטרם בברכה אחת כי יש שהיה באמצע והיסח דעת.
האם יש קדימות למי שנולד בבוקר ע"פ מי שנולד בערב-פ"ת(ט)-בסימן שנ"ד נפסק שאם יש 2 מתים לקבור, אזי יש לקבור את מי שמת קודם, אבל אם 2 תינוקות נולדו באותו יום בהפרש כמה שעות זה מזה, פסק הברית אברהם שאין להקדים זה לזה כיון שבמת חל החיוב מיד כשמת האחד טרם מיתת השני אבל ב 2 תינוקות למול באותו יום חל החיוב ביחד בתחילת היום השמיני.
                ואם מילת אחד התינוקות היא מילה שלא בזמנה יש להביא ולמול תחילה את מי שמילתו בזמנה כדי שלא תעורר קנאה ומחלוקת.  ובפועל מי שהובא ראשון יש למולו תחילה.


סעיף ז'.
 
האם מברכים שהחיינו.
 
ברכת שהחיינו במילה-רמב"ם (מילה ג ג)- אבי הבן מברך שהחיינו. ובהלכות ברכות יא ט כתב שמצווה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת, שהרי היא דומה למצווה שהיא מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליהם בשעת עשייתם שהחיינו.
      רמ"ה בדעת הרמב"ם- דווקא אם מל אותו אביו כמו פדיון הבן אבל בזמן שמל אחר אין האב מברך שהחיינו.
      ב"י-ואין נראה כן במפשט הרמב"ם.
      ורשב"א- דחה סברה זו כיון שהטעם הזה נאמר רק לעניין השמחה במעונו אבל ברכת שהחיינו אינה תלויה בשמחה אלא בדבר המגיע לו תועלת ואע"פ שמצטרף צער שהרי מת אביו ונפלה לו ירושה מברך שהחיינו ברכות נט:.
      ראבי"ה-אם מל את בנו מברך שהחיינו משום שעושה המצווה המוטלת עליו העיקר.
      רוקח-אין מברכים שהחיינו כי עדיין לא יצא מתורת נפל עד 30 יום.
      ור' ירוחם- חולק על טעם הנ"ל כיון שהולכים בתר רובא. ומביא טעם התוס' פירשו שמילה היא שכיחה לכן לא מברכים ואילו פדיון אינו שכיח ולכן מברכים. וכן דחה הרשב"א משום שאם מלין בשבת החמורה כל שלא יצא מתורת נפל כ"ש לעניין ברכה.
      רשב"א- מי שנולד לו בן צריך לברך שהחיינו בין הוא בכור ובין אם כבר יש לו ילדים, אלא שבכל הארצות לא ראינו מעולם שנוהגים כן.
      ב"י-ובא"י ובסוריה וסביבותיה נוהגים לברך שהחיינו עפ"י הרמב"ם.
פסק שו"ע בסת"ם כרמ"ה שאבי הבן מברך שהחיינו דווקא אם הוא המוהל, ובי"א כרמב"ם שלעולם מברך על כל מילה ומילה וכן המנהג בא"י וסוריה ומצרים.
      רמ"א- חולק ומביא דעת מהרי"ל שאין האב מברך שהחיינו, למעט אם הוא מל את בנו בכורו ואז מברך במילה ולא בפדיון. אבל כשפטור מפדיון אינו מברך. [והש"ך(יז) חולק על הבנת הרמ"א במהרי"לוסובר שלעולם אין מברך ואף כשהוא מל את בכורו ובכל עניין יש לברך רק בפדיון וכן נוהגים וכן עיקר , ובפ"ת  מפנה למ"א בסימן רב באו"ח שדמשמע דמסכים לשו"ע שעליו לברך שהחיינו כיוון שהיא מצווה שבאה מזמן לזמן].
 
א,ב.
 
באר מחלוקת הראשונים מתי מברכים ברכת להכניסו בברית של א"א, איך פסק השו"ע. ואיך הדין
כשהאב בעצמו הוא המוהל ?  מי מברך את הברכות כשאין אב לתינוק או אינו יודע לברך?
כיצד מנקדים מילה צוה?
 
ברכת המילה-שבת קלז: המל אומר על המילה אבי הבן אומר להכניסו בבריתו של אברהם אבינו העומדים שם אומרים כשם שהכנסתו לברית כך תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים והמברך אומר אשר קידש ידי יח' עד בא"י כורת הברית.
ברכת על המילה כשאבי הבן מל-רמב"ם(מילה ג,א) אם אבי הבן מל בעצמו עליו לברך "למול את הבן".
      טור- נהגו שגם אבי הבן מברך "על המילה" (בעל העטור, ר"ן, רד"א ראב"ד).
      וכן הר' מנוח- אף שהאב מל אין לשנות כיון שלא מצאנו 2 ברכות על מצווה אחת והמנהג שמברכים להכניסו בכל אופן.
      ב"י בהסבר הרמב"ם- בגמ' פסחים יש 2 לישנות כיצד לברך על ביעור החמץ :
  1. על ביעור חמץ.  ב. לבער חמץ.
          ולפי הר"ן כיון שבגמ' הקשו על נוסח לבער חמץ מכאן שהלכה שיש לברך על ביעור חמץ וממילא במקרה שלנו יש לברך "על המילה". אבל הרמב"ם מבין בגמ' שמי שסובר לברך כדרך ב' אינו חולק על לישנא א' אלא רק בא להוסיף שגם בדרך ב' זה על העתיד, ומי שאוחז בלישנא א' סובר שבדרך ב' זה לשון עבר ולא עתיד.
    מדוע לברך 2 ברכות-הגמ'- מקשה אם המוהל שהוא שלוחו של האב מברך על המילה, לשם מה צריך האב לברך ברכת "להכניסו" ומתרץ כיון שלעיתים אין אב שממנה את המוהל לכך המוהל בעצמו צריך לברך בפ"ע וכיון שתקנו למוהל ברכה תקנו גם לאב. ואם האב מל בעצמו יברך שתים כדי שלא לשנות ממטבע.
          ואילו רד"א-האב מברך כיון שהוא מצווה למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וברכה באה לרמוז שמהיום מוטלים עליו מצוות אלו.
    ברכה מעומד-בעל העטור-צריך לברך מעומד כדולפינן מעומד.
          מרדכי-ר' מאיר היה עומד בשעת מילה ממה שנאמר "ויעמוד כל העם בברית" (מלכים ב כג,ג) והעומדים שם אומרים כשם שהכנסתו לברית וכו'.
    ברכת להכניסו כשאבי הבן לא נמצא-רמב"ם(מילה ג,א)-אם אין אבי הבן שם, אין אחרים מברכים להכניסו כיון שזו ניתקנה רק לאב לפי שמצוות מילה מוטלת עליו יותר מעל כל אדם.
          ראב"ד-מברך מי שתופס את הנער, כיון שהוא כמו שליח בי"ד.
          רד"א-אם אבי הבן אינו יודע לברך ל"הכניסו", יברך אחד מהעומדים שם ומוציאו.
          דעה ברמב"ם-בי"ד או אחד מהם (הרמב"ם דוחה דעה זו).
    מתי מברכים "להכניסו"-רשב"ם-האב מברך קודם המילה משום שלשון על העתיד להכניסו. וגם יש לברך קודם לעשייתן. וכן הלשון בגמ' אבי הבן ברישא והדר המל אומר.
          אבל ר"ת-גורס בגמ' המל ברישא והדר אבי הבן כמו שכתוב בספרים, ומה שעובר לעשייתן זה רק כאשר המברך עושה את המצווה. ומשמעות הברכה לשם שבח הקב"ה ולגלות שעושה לשם ה' ולא לשם הר גריזים.
          וכן ר"ן-לא שייך בברכת להכניסו עובר לעשייתן כיון שהיא ברכת שבח והודאה על שזכהו להכניסו בבריתו של א"א.
          רב שר שלום-מברך אחר המילה כיוון שנעשית ע"י אחר (ב"י-וזה כמו ר"ת).
          רא"ש- אחר ברכת המילה ולפני הפריעה דנחשב עובר לעשייתן דמל ולא פרע כאילו לא מל. ובחשיבות הרא"ש משמע שכן נהגו בצרפת ואשכנז.
    ברכת להכניסו אצל אנוסים-רשב"צ-כשאנוסים מלים את עצמם מברכים אשר קדשנו במצוותיו וציונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.
          ש"ך(ב)-ופשיטא שמברכים גם על המילה.
    ברכת העומדים-עפ"י הברייתא דלעיל. כשם שנכנס לברית ומפרש ר' מנוח שמברכים אותו שיזכה ושאר המצוות שחייב האב לעשות לבנו.
          גרסת הטור-כשם שהכנסתו וכו'.
    ברכת אשר קדש-רמב"ם ג,ג  אין חובה שהמוהל ואומר זה אלא יכול כל אחד מזה שנאמר המברך אומר וכו'.
          אבל רד"א- המל הוא שמברך וקודם שיברך ירחץ ידיו ופיו כדי שיברך בנקיות.
    פרוש הברכה-
 
 תוס' שבת קלז:
 הגמ' / רש"י
 
ידיד
 אברהם
 יצחק
רק בשארו שם
 יצחק
 יעקב
וצאצאיו חתם באות ברית קודש
 יעקב
 שבטים
 
      נוסחת הטור- על כן בשכר זאת א-ל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות זרע קודש שארנו משחת.
      רמב"ם-על כן בשכר זאת א-ל חי חלקנו צורנו כצואת קדושים להציל ידידות שארנו משחת.
      נוסחת רמב"ם עפ"י רד"א- ע"כ בשכר זאת א-ל חי חלקנו צורנו כצוית לקדושים.
ברכת בפה"ג-טור- מברכין ברכת אשר קידש על הכוס.
      ב"י- אמנם ברמב"ם לא נזכר אבל הגאונים פרשו כן מטעם שאין אומרים שירה אלא על הכוס.
האם צריך המברך לשתות מהכוס- בעל העטור כתב שהמנהג ליתן יין בפי תינוק אחר ברכת היין ואחר כורת הברית ולומר קיים את הולד הזה לאביו ואמו שנרקא שמו וכו'.                             
      ב"י בהבנת בעל העטור- אחר שסיים לומר קיים את הולד וכו' אז נותן לתינוק לשתות ואע"פ שהיה לו לשתות כדין כל הברכות הסדורות על הכוס, מכ"מ בקשת הרחמים על הולד אינה הפסק.
      מנהג הב"י- נותנים יין לתינוק במילים ב"דמייך חיי" על פי המדרש (שבמעשה העגל לא רצה משה שימותו מבלי מצוות ברית ולכן משה מל ואהרן פורע ויהושע משקה. ולכן כאן אומרים שזה לחיים ולא למיתה).
      רד"א- כשנותן יין באצבעו לתינוק עושה צורת ש-די באצבעותיו.
      רדא"ו-כופלין "בדמייך חיי" כדי שיזכה לעולם הזה ועולם הבא.
      כלבו- במה שנותנים לתינוק, סגי והמוהל לא צריך לטעום, ומכ"מ משגרים היין לאם התינוק.
          בעל העטור- אמנם המברך צריך שיטעום, מכ"מ זה כשאפשר, אבל כשלא אפשר נותנים לתינוק. (והב"י מבין כי מדובר בתינוק הנימול אבל שכנה"ג הקשה שמדובר בתינוק שהגיע לחינוך).
      ב"י- טעימת הנימול אינו מציאתו מדי ברכה לבטלה כיון שהוא לא בר חיובא כלל ואפילו מדרבנן. וטעימת האם תעזור רק אם שמעה הברכה ולא הפסיקה בין ברכה לטעימה.
      רשב"א- דינא גבי מקדש בעינן מלא לוגמיו משא"כ גבי שאר ברכות דלא בעינן מלא לוגמיו.
בקשת רחמים בתינוק יתום ר"ל- רד"א-בין אם יתום מאב ובין יתום מאם ר"ל יש לומר נוסח שמבקש שה' ישלח לו רפואה וקריאת השם וכו'.
      ריטב"א- קיים את הולד הזה לאמו ולקרוביו ויקרא שמו פלוני כשם אביו ועוד ברכות שה' יהיה לו לאב וכו'.
      א"ח- אם יתום מאב ומאם ר"ל יזכיר שהם שמחים בג"ע כי מצאנו לשון שמחה לאחר מיתה כגון אברהם יגל, יצחק ירנן ישמח משה. וזה לקיים אמונת הישארות הנפש ותחיית המתים.
      והש"ך_(ו) כתב שאם אין אבר"ל משמיטים לאביו. ואם אין אם ר"ל משמיטים לאמו ואם אין לו הורים כלל ר"ל אומרים רק קיים הולד הזה ונקרא שמו.
      ואילו הט"ז(ה) כתב לומר הנוסחה שבריטב"א.
פסק שו"ע סע' א'  סדר המילה  המל מברך אקב"ו על המילה.
                אבי הבן מברך בין חתיכת הפריעה לערלה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו אחרים העומדים שם אומרים כשם שהכנסתו לברית וכו'.
                  
                   אבי הבן
                      או
                    המוהל                   בפה"ג           ויש נוהגים ליטול הדס ומברך עליו
                      או                                          ואח"כ מברך אשר קידש וכשמגיע ל"בדמייך חיי" 
                אחד העומדים                                 נותן לתינוק באצבעו.
     
 
 
    רמ"א    א. אם אבי הבן לא נמצא או אינו יודע לברך, אזי יברך אחד העומדים "להכניסו". והמנהג  
                     שמברך מי שתופס את התינוק.
  1. האב והמוהל צריכים לעמוד אבל הסנדק מברך בישיבה.
  2. מי שעומד שם צריך לעמוד שנאמר ויעמוד העם בברית.
  3. כשמוהל מברך אשר קידש עליו לרחוץ ידיו ופיו כדי לברך בנקיות.
    פסק שו"ע סע' ב' שאם אבי הבן הוא המוהל, צריך לברך למול את הבן כדעת הרמב"ם.
          רמ"א- חולק שאין משנים מהברכה, ומכ"מ אם בירך למול יצא.
       
          דעת הט"ז במחלוקת הראשונים היכן מברך "להכניסו"- ט"ז(א)-במקום שאפשר יעשה כדעת הרא"ש שעושה הברכה קודם פריעה והיינו עובר לעשייתה דמל ולא פרע כאילו לא מל. ומוסיף הט"ז שבמקום שלא אפשר ועשה עובר לעשייתו ואף בנעשה ע"י אחר שייך בזה עובר לעשייתו כמה שאפשר.
          וכשאב מל את בנו ועשה כדעת רשב"ם שיברך תחילה 2 ברכות "על המילה" "להכניסו" ואח"כ יחתוך משום שאם יברך בין חיתוך לפריעה יגרמו תקלות כיון שהוא טרוד באמצע המצווה ולא יוכל לברך ועוד שהרי יש צער לתינוק שגורמים להפסק בין חיתוך לפריעה ויתמלא האזור בדם ויקשה עליו למצוא אזור הפריעה. ואם יברך לאחר הפריעה יש איסור לפי ר"ת ורב שר שלום שהרי אם הוא עושה המצווה צריך לעשות עובר לעשייתן. וכן נהג הט"ז במילת בניו.
    "כשם שהכנסתו" או "כשם שנכנס"- ש"ך(ג)- עדיף לומר בלשון שנייה שהיא נסתרת כיון שלפעמים האב לא נמצא או שאין לו אב.
          והט"ז(ב)-מחלק שאם האב נמצא אומרים "כשם שהכנסתו" כיון שמברכים האב שיזכה לשאר מצוות שחייב אדם לעשות לבנו, ואם לא או שעומדים מרחוק אז "כשם שנכנס".
    מי מברך אשר קידש- ט"ז(י)- המנהג שהמוהל אומר. וכשיש 2 אנשים מוהל ופורע אומר הפורע כיון שמי שמברך על היין לאחר ברהמ"ז הוא זה שמברך על המוגמר וגם כאן מי שפורע יגמור מה שיש לפניו.
          ב"ח- אם המוהל ע"ה יברך המיוחד שבעם.
          ש"ך(ד)- מקיים המנהג שהמוהל מברך, שהרי הוזכר בכלבו.
    ניקוד וצוה- ש"ך(ה)-ה-צוה צ' פתוחה וואו צרויה. ושולל צוה (צ' חריקה וואו קמוצה) כיון שהאחרון הוא לשון עבר.
          פ"ת(ד)- בשם שאילת יעב"צ מקיים מנהג האומרים צוה.
    מי מברך להכניסו ביתום- פ"ת(ג)- סבא מוהל ראוי יותר מהסנדק. ובפ"ת(ב)-איתא שהמל את עצמו מברך "להכנס".
    בכוונה בברכות- פ"ת(א)-חמודי דניאל כתב שהמל צריך לכוון להוציא את הפורע והפורע צריך להתכוון לצאת בברכתו.
 
סעיף ד'.
 
מה מברכים לילד שהוא ממזר, איך נוהגים ביום תענית.
 
מילת ממזר-תשובה לגאון- ממזר אע"פ שהוא מטיפה פסולה, כישראל הוא לכל דבר ומברכין עליו ברכת מילה עד כורת הברית אבל אין מבקשין עליו רחמים.
      מהרי"ל- יש למולו חוץ לבית הכנסת, שלא במקום הרגיל, ולא אמרו כשם שנכנס ואח"כ הכריז שהוא ממזר ויזהרו מלהתחתן אתו.
מילה ביום תענית- בעל העטור- דעת הגדולים הראשונים שמברך על הכוס ומניחו עד מוצאי כפור, ואז שותה ממנו אמו של התינוק. אבל בעה"ט חולק וסובר שביוה"כ ובט' באב אין מברכין על הכוס ומתנהגים כאילו אין יין. 
  1. כי אם ישאירו עד מוצאי כפור שמא תשפך הכוס ונמצא שבירך לבטלה.
  2. אין להפסיק כ"כ בין ברכה לטעימה, וממילא כשטועים צריך לברך שוב ונמצא שברכה ראשונה היתה לבטלה.
       אבל בשאר תעניות מברכים ומטעימים לתינוק.
          רמב"ם- בתשובה- אין מברכים על כוס כי אין מי שמבין הברכה שיכול לשתותו ואף לתינוקות לא נותנים דלמא אתו ל_____ ומשמע בתשובה זו שגם בשאר תעניות אין מברכים על הכוס.
          מרדכי, רוקח- עושים כדעת הגדולים הראשונים וכנ"ל.
          בטור- או"ח סימן תקנט לגבי ט' באב- יש אומרים שיברך בלא כוס.
                                                          - יש אומרים שיברך על כוס ויתן לתינוק לשתות ולא חישינן 
                                                            דלמא אתו ל____ משום שאינו דבר קבוע.
          ר"ן- אין מברכין על כוס אלא על בשמים.
          רשב"א- כל תענית שאין היולדת שותה בו אין מברכים על היין של ברכת המילה לפי שצריך לטעום.
          ב"י לענין הלכה- גאונים ובעה"ט רי"ף רמב"ם מסכימים שלא לברך על הכוס ביוה"כ ובט' באב כיון שאין היולדת יכולה לשתות. ובט' באב אף בשמים לא יביאו מטעם שאין מברכים [על בשמים במוצא"ש שחל בו ט' באב (תקנ"ו)].
                    אבל בג' צומוצ שבהם היולדת אינה מתענה [תקנ"ד ס"ה] יכול לברך על הכוס ותשתה ממנו היולדת אם שמעה הברכה ומתכוונת שלא להפסיק בין שמיעה לשתייה.
    תענית רשות- רוקח- תענית תשובה או שני וחמישי יטעום המברך ואין בכך כלום.
          ב"י- ומכ"מ יזהר שלא לשתות רביעית שהוא שיעור שתייה וטוב שיאמר מבע"י שקבלת תענית לא תכלול טעימה מכוס מילה.
    פסק שו"ע א. על ממזר מברכים ברכת המילה וכן כורת הברית אבל אין מבקשים עליו רחמים (ש"ך(ט)-כי לא ניחא לישראל לקיים ממזרים ולכן אין אומרים כשם שנכנס).
                      רמ"א- ומפרסמים בשעת מילתו שהוא ממזר (ט"ז(ח)- וקוראים שמו כידור ומלים אותו במקום שונה מהרגיל).
                  ב. ביוה"כ ובד' צומות לא יברך על הכוס אבל בג' צומות שבהם יולדת לא מתענה יכול לברך על הכוס ותטעם היולדת כל ששמעה הברכה ונתכונה שלא להפסיק בין שמיעה לשתיה.
                  ג. ביוה"כ ובט' באב שאינה יכולה לטעום אין מברכים על הכוס.
                  ד. ובט' באב אין מברכים על הדס. (והש"ך(יב) מבאר בדעת השו"ע שבמוצ"ש שחל בו ט' באב אין מברכים רק מחמת שריח הוא תענוג וא"כ בכל ט' באב אין להתענג על ריח (סימן תקנ"ו) אבל הש"ך דוחה שהרי הטעם הוא משום נשמה יתרה ואז תקנו בשמים לתענוג להשיב נפשו, אבל בט' באב עצמו מותר בבשמים).
           רמ"א חולק- מברך על כוס בכל התעניות אלא שנותנים לתינוקות קטנים. (כפי שפסק הטור תקנ"ט).
                    וביוה"כ נותנים לנימול עצמו.
                  וי"א שאין המברך צריך לטעום כלל ותמיד יי"ח בטעימת הנימול אבל אין נוהגים כן אלא הסנדק שותהו. [ש"ך(יד)-המנהג שנותנים לנערים קטנים אבל פ"ת(ח)- ועדיף שהמברך ישתה דהשאר אינם שומעים הברכה].
    דין יולדת בט' באב- בסימן תקנ"ד ס"י נפסק שיולדת יכולה לאכול תוך 30 יום ללידה אף בט' באב וא"צ אומד וא"כ מדוע שלא תשתה מהכוס דפה   ומתרץ הט"ז(ט) שמכ"מ הרמ"א פסק שם שאף היולדת תוך תתענה כל שאין לה צער גדול.
    האם צריך שיעור בטעימת היין-ממה שפסק הרמ"א שמטעימין היין לתינוק הנימול משמע שא"צ מלא לוגמיו שהוא שיעור שתיה מכוס של ברכה. וכן פסק הרשב"א שא"צ מלא לוגמיו כמו בקידוש. ומקשה הט"ז שהרי נפסק בא"ח (ק"צ כוס ברהמ"ז ג) שכל דבר שצריך כוס צריך לשתות ממנו כמלא לוגמיו שהוא רוב רביעית הלכך ישתה רביעית שלמה.
           ומתרץ הט"ז שמה שצריך כוס מדברי הגמ' אה"ז דחק מלא לוגמיו משא"כ בברית שאינו אלא מצד שאין אומרים שירה בלא יין ובזה אמר הרשב"א שא"צ כמלא לוגמיו.
    האם מותר לקרוא בשמות שלפני אברהם אבינו-פ"ת(ו)-המבי"ט כתב שלא לקרא בשם אדם, נח, שם, עבר דאין להעלות שם אלא מאברהם ואילך ואילו בתשובה מאהבה כתב שאין להקפיד כדמצינו עקביא בן מהללאל ואף ראובן קרא לבנו חנוך.
     
    ברכת בשמים
 
סעיף ג'.
 
הסבר מח' הראשונים ואיך נוהגים לדינא במילת אנדרוגינו.
 
האם אנרודינוס חייב במילה-שבת קלד: משנה  ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליהם את השבת ור' יהודה מתיר באנדרוגינוס ובגמ' משווים דין אנדרוגינוס ליוצא דופן לעניין האם מילתו דוחה שבת או לא.
      רמב"ם- אנדרוגינוס נימול לשמונה אבל אין מחללין עליו את השבת.
טומטום שנקרע ונמצא זכר-ראב"ד אם נקרע ביום שמיני ללידתו מלים מיד, דחשבינן מיום לידה ולא משעת קריעה.
פסק שו"ע ג' שאנדרוגינוס ומי שיש לו 2 ערלות נימול לשמונה.
וכן פסק שו"ע רס"ו ו שמילת אנדרוגינוס אינה דוחה שבת.
האם מברכים על מילת אנדרוגינוס-יבמות פא.  משנה ר' יוסי ור' שמעון אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה.
      ובגמ' בריתא פג.  ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בכ"ע ולא הכריעו בו חכמים אם זכר או נקבה.
                רב פוסק שר' יוסי בבריתא דוחה את ר' יוסי שבמשנה.
                ושמואל אמר יוסי שבמשנה דוחה את ר' יוסי שבבריתא.
                כלומר הנפק"מ האם משנה נדחית מלפני הבריתא או בריתא נדחית מפני המשנה.
            ועוד בגמ' מי שבא על אנדרוגינוס על מה מתחייב. לפי דעה אחת חייב עליו סקילה כזכר אבל בנקבות שלו פטור.
            ודעה נוספת שאנדרוגינוס חייב עליו סקילה מ 2 מקומות שנאמר "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה" איזה זכר שיש בו 2 משכבים הוי אומר זה אנדרוגינוס.
            רי"ף- פוסק כר' יוסי של הבריתא.
            רש"י-   "    "     "    "  המשנה שחייבים עליו סקילה מ 2 מקומות ומשמע שהוא זכר.
      ב"י- הטור- מדייק בר"י שסובר שמכיון שהוא זכר גמור, אנו מברכים על מילתו אבל ב"י חולק דאין הדבר מוכרח, ויתכן שאע"ג שהוא נקרא זכר לעניין עריות מכ"מ אין הוא זכר גמור לעניין מילה.
      רמב"ם- אנדרוגינוס אין מברכים על מילת מפני שהוא אינו זכר ודאי.
      ראב"ד- מברכים על מילת אנדרוגינוס כיון שמברכים על ספק דאו'.
פסק שו"ע רס"ה ג' שאין מברכים במקרים הבאים: 1. גר שמל קודם שנתגייר.  2. קטן שנולד מהול כשמטיפים ממנו דם ברית. 3. אנדרוגינוס- מפני שאינו זכר ודאי.   ורמ"א מוסיף שבמילה רגילה יש לחזור ולברך אם חוזרים על ציצין מעכבים.
 
נולד כשהוא מהול מהו שורש המחלוקת לענין הטפת דם ברית ומפני מה לא מברכים.
והאם כהן כזה יאכל תרומה.
 
הטד"ב בנולד מהול- שבת קלה. – בעניין הטפת דם ברית במי שנולד כשהוא מהול יש ג' שיטות בדעת ב"ה.
  1. שיטת ת"ק בבריתא הראשונהשלפי ב"ה א"צ להטיף דם ברית.
  2. שיטת ר' אליעזר הקפר ועוד שצריך להטיף דם ברית משום ספק ערלה כבושה ולכן בחולמטיפים ובשבת – לא.
  3. שיטת ר' שמעון בן אלעזר שצריך להטיף ממנו דם ברית משום ודאי ערלה כבושה ולכן אף בשבת עושים כן.
            ולהלכה נחלקו רב ושמואל, שלפי רב הלכה כת"ק. ולפי שמואל הלכה כר' שמעון בן אלעזר.         
         ובראשונים:  תוס', בה"ג- א"צ להטיף.
                           ר' חננאל, רי"ף, רמב"ם-  צריך להטיף.
                           רא"ש- והעולם נהגו להטיף דם ברית.                         (עד כאן סיכום שוטנשטיין).
          ר' האי- ומיהו בנחת וצריך לבדוק היטב כדי שלא יוזק וממתינים לו הרבה ואין חוששין ליום שמיני כדי שלא יבוא לידי סכנה.
    בשו"ע נפסק רס"ג ד' שאם נולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית ומיהו בנחת ויש לבדוק היטב ולא בפרזלא שלא ייזק וממתינים לו וכו'.
     מה לא לעשות בברזל-הדרישה פירש שהבדיקה לא תהיה בברזל. ולא כמו שפירש שהדקירה לא תהיה בברזל, אלא בצפורן.
    האם כהן כזה יאכל בתרומה- הרמב"ם בהלכות תרומות ז יא פסק שכהן שנולד מהול אוכל בתרומה (אף שלא הטיפו ממנו דם ברית).
                    והקשו עליו שכיון שפסק להלכה שנולד מהול צריך הטד"ב משום שחוששים לערלה כבושה וא"כ הוא ספק ערל שאסור בתרומה ?
           ויש מתרצים שאמנם לרמב"ם אין חוששים לערלה כבושה, ואין הוא ערל אלא שצריך הטד"ב בתורה מדין מצווה בפ"ע כמו שפסק רמב"ם שגר שנתגייר מהול, צריך הטד"ב ואע"פ שאין ערלה כבושה.
                    שו"ת משכנות יעקב.
                    ואחרים תירצו שערלה כבושה אין הכוונה לערל ממש, אלא נחשבת כערלה רק לעניין מצות הטד"ב (אמרי משה).
    לעניין ברכה-טור פסק שאין מברכין אא"כ נראית לו ערלה כבושה.
          והב"ח פסק שאם היה ודאי ערלה כבושה היה דוחה שבת, וא"כ שהוא ספק ערלה כבושה אע"פ שאינה דוחה שבת מכ"מ צריך לברך על הטד"ב. שקד.
 
סעיף ג'.
 
האם מברכים בהטד"ב- רמב"ם ג,ו- גר שמל קודם שנתגייר וקטן שנולד מהול, כשמטיפין ממנו דם א"צ ברכה.
      ראב"ד-יש לברך על ספק דאו'.
      בעל העטור- מי שנולד מהול מברכים עליו.
      טור- אפילו לדעת הסובר שאין מברכים עליו ברכת על המילה מכ"מ ברכת להכניסו ואקו"מ יש לברך.
פסק שו"ע רס"ה ג' כרמב"ם.
[והגרא טו משום שהוא ספק].
להלכה בדין ברכות בנולד מהול-לפי שו"ע שהעתיק לשון רמב"ם משמע שא"צ ברכה כלל וכ"כ רשב"א והר"ן ולפי הטור משמע שמברכים "להכניסו" ואקו"מ.
לברך על תיקוני מילה- הרמ"א פסק כשחוזרים על ציצין מעכבים יש לחזור ולברך את כל הברכות למעט אקו"מ.
      ובש"ך(ז)- כתב שאע"פ שבספק אין מברכין אף בולד רגיל מכ"מ בציצין המעכבים צריך לחזור ולברך, ואקו"מ א"צ כיון שכבר ברך.
 
סעיף י'.
 
מהם הדברים שבין בני מזרח לבני מערב במילה.  האם מותר למול על גבי עפר בשבת.
 
הבדלי מנהגים באשר להטמנת הערלה- טור- בני מזרח (כבני בבל) מוהלים על המים ונותנים על פניהם.
                                                            בני מערב(=א"י) מוהלים על העפר.
              בישיבת מר רב כהן צדק במתא מתסיא נוהגים למול במים שלוקים ובהם הדס ומני בשמים ונופל דם המילה על המים ורוחצים בהם כל הנועדים (ל"א- נולדים).
אבודרהם בשם אבן הירחי-נהגו בצרפת לטמון הערלה בכלי עפר, זכר למילת ישראל במדבר שלא היו פורעים, והיו טומנים הערלה בעפר, ודוקא בחול שנאמר ושמתי את זרעך כחול הים.
      מנהג נוסף- טומנין הערלה בסיד כתוש היטב.
      הגמ'- נותנים בחול ולא בעפר.
מילה ע"ג עפר בשבת-ר' יהודאי גאון- אסור למול ע"ג עפר בשבת שלא יביא עפר מבחוץ.
      ב"י- האיסור הוא מחמת שלא יביא עפר מבחוץ בשבת שהרי אסור לטלטל עפר בשבת. אם אינו מוכן מבע"י אבל כל שהיה מוכן לכך מע"ש מותר למול על גביו שהרי מותר לטלטלו.
      פרישה- הגזרה היא אפילו בעפר מוכן ולא מחמת טלטול אלא מחמת שלא יביא עפר מבחוץ.
      ב"ח- אף שהיה מוכן אסור בגלל הגזרה. מיהו העולם נוהג היתר בעפר מוכן מע"ש.  והביאו הש"ך(כ).
 
פסק שו"ע שנותנים הערלה בחול ועפר ואם הוא בשבת צריך שיהיה מוכן מבע"י.
      ורמ"א מוסיף עפ"י המהרי"ל שרוקקין דם המציצה אל העפר.
 
 
סעיף י"א, י"ב.
 
מה המקור שעושים כסא לאליהו, ומשתה ביום השמחה. מה טעם הלימוד בלילה שלפני המילה? ומה טעם ל"שלום זכר" ?
האם אפשר לכבד אשה בסנדקאות.
מתי אפשר לשבת סנדק בשני אחים.
 
כסא אליהו-פדר"א-התקינו חכמים לעשות כסא לאליהו שהוא נקרא מלאך הברית כיון שהקב"ה ציוה לאליהו להיות נוכח בכל ברית שיעשו ישראל.
      אבודרהם-נוהגים עפ"י המדרש בפדר"א לעשות כסא אליהו.
סעודת ברית-אבודרהם-נהגו לעשות סעודה ביום המילה כדאיתא במדרש שאברהם עשה משתה גדול ביום הגמל את יצחק היג ושעשה משתה ביום השמיני. וכן משמע בגמ' שהיו עושים סעודה ביום השמיני, שהרי ר' פפא (כתובות ח.) סבר לברך שהשמחה במעונו ונמנע משום צער התינוק. וכן איתא בתהילים (ז) אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. דם מילה שהוא זב לח' ימים.     
   וכן איתא שבת קל. ____ רשב"ג אומר כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה כגון מילה דכתיב שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, עדין עושין אותה בשמחה.  רש"י-שמחה-שעושין משתה.
פסק שו"ע בסעיף י"א שנוהגים לעשות כסא לאליהו וכשמניחו יאמר בפיו שהוא כסא לאליהו.
      רמ"א  א. נוהגין להדר אחר מצוה זו להיות סנדק לתפוס התינוק למול. [פ"ת יג-ונוהגין להתעטף בטלית].
                ב. סנדק קודם למוהל לעניין עליה לתורה, כיון דהוא כמקטיר קטורת.
                ג. נוהגין שלא ליתן 2 ילדים לבעל ברית אחד.
                ד. אין לאשה להיות סנדקית היכן שאפשר לאיש משום פריצות. ומכ"מ היא עוזרת בזה
                   שמביאה התינוק עד בית הכנסת ואז לוקח האיש ממנה ונעשה סנדק. אבל איש יכול לעשות
                   הכל בלא אשה.
                ה. נהגו המוהלים להתפלל ביום המילה שנאמר רוממות א-ל בגרונם וחרב פפיות בידם.
  [ט"ז כג- הפסוק נדרש בענין אחר ולא לדרשה הזאת וע"כ אין לדחות האבל מהעמוד וכל המוחה באבל מוחה באדם לעשות מצוה וכאילו גוזל את המת אא"כ יש מנהג בכור].
פסק שו"ע בסעיף י"ב שנוהגים לעשות סעודה ביום המילה [ש"ך כא-וכן מדליקין נר בשעת המילה בבית הכנסת].
                     [פ"ת טז-ואם לא עשו סעודה ביום המילה, יעשו ביום אחר ומצוה בו יותר מבשלוחו הן בסעודת ברית והן לסעודת חתונה].
      רמ"א  א. נהגו לקחת מנין לסעודת מילה ונקראת סעודת מצוה. [וחוות יאיר חולק].
                ב. מי שאינו אוכל בסעודת מילה הווי כמנודה לשמיים ודווקא כשיש שם אנשים הגונים אבל אם יש אנשים שאינם מהוגנים א"צ לאכול שם.
                ג. נהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר הלידה והוא ג"כ סעודת מצוה. [ט"ז יג- עפ"י תה"ד שבאותה שעה כולם מצויים בבתיהם ואז ____ הבן ויש סמך במדרש שאמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שיעבור עליו שבת. והדרישה כתב שנוהגים לבקר התינוק שהוא אבל על תורתו ששכח].
להיות בעל ברית ל 2 ילדים-רמ"א כתב שנוהגין שלא ליתן 2 ילדים לבעל ברית אחד דכל סנדק הוא כמקטיר קטורת ובזה היה כל כהן מקטיר פעם אחת.
      וכן בש"ך כ"א אין לתת 2 בנים לבעל ברית אחד אלא לכל בן בורר בעל ברית אחר.
      ובצואת רי"ח איתא שלא יעשה חברו סנדק ל 2 בניו אא"כ הראשון הלך ר"ל. והגר"א חולק על הרמ"א וכתב שאין זה מנהג אלא רק מטעם צואת רי"ח.
ברית יצחק "ואכט נאכט"-בזוהר לך לך צג איתא שצריך כל הלילה ללמוד תורה ולא לישון. ובמטה משה הטעם שהשטן מכון להזיק.
      של"ה להיות ערים ללמוד תורה ולעסוק במעשים טובים.
      יסוד יצחק-קוראים תהילים.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סימן רס"ד   סעיף ו'.
 
נולד מהול והטיפו ממנו דם ברית ושוב נמשך העור למעלה האם חייבים לחותכו ?
 
ערלה שחזרה וכוסתה העטרה – ב"י בשם חכם ספרדי- אם לאחר המילה נמשכה עורלתו ע"י מיעוך עד שתכסה העטרה או שהיה מסורבל בבשר או מדולדל עד שנראה בלתי מהול בעת קישויו חוזרין מד"ס וקוצצין עד שתראה העטרה גלויה בעת קישויו. אמנם אם בשעת קישויו נראה ממנו שכבר נימול, ובאופן שיש רק קצת ציצין מכאן ומכאן אז א"צ אלא תיקון בעלמא מפני מראית עין.
       ולמסקנתו- בדיקת קישוי נאמרה רק לענין מסורבל בבשר והמדולדל שנימולו כהלכה, אבל לכל השאר צריך שתראה העטרה מגולה אפילו שלא בשעת קישוי.
      תה"ד- קטן שנימול, וכשאינו מתקשה אין מילתו ניכרת כלל, ואף כשהוא מתקשה אינו נראה אלא ראש המילה כמו עד שליש עטרה (וזה רגיל אצלם במשפחה, והמוהל חתך העור כל צרכו) נראה שצריך לתקן מפני מראית העין באופן שידחקו העור לאחוריו ויקשרוהו סביב הגיד למעלה מן העטרה באופן שלא תכסה. ואם א"א בדרך זו אין לחתוך מאומה מן העור הואיל ונראה מהול כשמתקשה. ודווקא ציצין המעכבין בעינן רוב, משום דעדיין לא נימול כהוגן אבל בנצ"צ כבר נימול כראוי מהתורה, ואף כשמתקשה ומכסה את כל העטרה, אינו נקרא ערל אלא מדרבנן וכ"ש כאן כשנראה מהול בראש העטרה ונקרא מהול. וע"כ אין לחזור ולחתוך כדי לא לסכנו.
      ר' ירוחם- כשחוזר על ציצין מעכבין יהפוך ראש החלוק כדי שלא ידבק קצוות הבגד במכה.
דין ברכות כשחוזר על ציצין מעכבין- מהרי"ל- צריך לברך כל הברכות למעט ברכת "אשר קידש".
      בנימין זאב-אגידר-יש לברך אף ברכת "אשר קידש" אבל לא את נוסח "קיים את __".
 
נפק"מ בין ציצין המעכבים למהול שהעור חזר וכיסה את העטרה- משנה קל ז.  ...ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין.
      ובגמ' אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה ונראה מהול, א"צ למול ואם לאו צריך למול.
      רשב"ג אומר רואין אותו כל זמן שמתקשה, ואינו נראה מהול, צריך למול ואם לאו א"צ למול ונפק"מ נראה ואינו נראה, לדעת שמואל דווקא בנראה מהול א"צ לימול אבל נראה ואינו נראה צריך   ואילו לרשב"ג אינו נראה הוא צריך לחזור הא נראה ואינו נראה א"צ לחזור.
      רי"ף, רא"ש-לא הכריעו.
      רמב"ם  מילה(ב,ה)- פסק כשמואל.
      ר' ירוחם- פסק כרשב"ג.
 
פסק שו"ע כרמב"ם שקטן שבשרו רך ומדולדל או בעל בשר הרבה באופן שנראה שאינו מהול, אם כאשר מתקשה נראה מהול א"צ למול פעם שנייה מדינא ועכ"פ חייב משום מראית עין לתקן ריבוי הבשר. ואם אף כשמתקשה אינו נראה מהול צריך לחתוך כל הבשר העודף עד שיראה נימול בשעת קישוי.
      רמ"א א. וסגי כשרואים מעט מהעטרה בשעת קישוי. הואיל ונימול כבר כהוגן ומכ"מ עדיף שיתקן ע"י שידחק הבשר אחורה.
 
נפק"מ בין "תיקון בשר" ל"חיתוך בשר"-ט"ז ט- הרמ"א מפרש את דברי השו"ע ברישא, והיינו כיון שנימול פעם אחת כהוגן שוב א"צ למולו שנית אפילו חזר ונתכסה כולו ואפילו שנשאר מכוסה בשעת קישוי, אבל מדרבנן הצריכו למול שנית, ומכ"מ אם נראה כערל לגמרי דהיינו שכל האיבר מכוסה אבל אם נראה מהול קצת ואפילו מעט מהעטרה כשמתקשה, שוב א"צ לחתוך אח"כ כלום אלא מתקנו ע"י דחיקת העור לאחריו, וזו דעת תה"ד.
          אולם משמע ברש"י שאף בכגון זה צריך לתקן ע"י דחיקת חיתוך בשר, וכן לכאורא משמע בשו"ע 
          אבל ברמב"ם משמע שבכגון זה א"צ לחתוך כלום אלא ע"י דחיקת הבשר בלבד.
נולד מהול והטיפו ממנו דם ברית וחזר ונתכסה-טז ט- לכאורא כאן אין שייך לומר שכבר היה נימול כראוי מן התורה כיון שבאותה שעה לא הייתה לו ערלה כלל. ודומה לכסוי הדם שאם הרוח כסתה בעפר ואח"כ חזר ונתגלה חייב לכסות דאין דיחוי אצל מצוות וא"כ כיון שכאן החיוב בא עליו אח"כ לא אכפת לנו שלא היה ראוי למול בתחילה. וא"כ יש לחתוך העור ע"י סכין ולתקן כראוי. או אולי כיון שמהתורה אין חיוב למול אלא ערלה שנולד עמה. וא"כ זה שנולד ללא ערלה דמי למי שכבר נימול וע"כ מה שנתכסה אח"כ א"צ ע"י סכין. והש"ך (יב) פסק בזה שדינו כתינוק שנימול אולם ציצין חופין את רוב העטרה ומעכב את המילה דזה וזה לא נחתך עורו מעולם כהלכתו.
                ומכ"מ אם נולד מהול קצת פשיטא ואם אח"כ נמשך העור יש לתקן ע"י חיתוך כיון שלא נימול כראוי מעולם.
      לגבי מה נאמרה בדיקת קשוי- בב"י איתא בשם חכם ספרדי שבדיקת קשוי נאמרה רק למסורבל ומדולדל שנימולו כהלכתן אבל לא לשאר, שצריך בהם שתהיה העטרה גלויה אף שלא בשעת קשוי ואף שהש"ך פוסק כך להלכה מכ"מ משמע בירושלמי שבדיקת קשוי נאמרת גם במי שלא נימול כהלכתו ומשאיר הש"ך בצ"ע.
 
סעיף א'.
 
  • מי הם הכשרים למול? במה תלויה המח' אם אשה כשרה למול, והאם חש"ו יכולים למול?
  • על מי מוטלת חובת המילה?
  • יהודי שנימול ברוסיה בבי"ח ע"י רופא גוי מה דינו? האם בבני ישמעאל הדין ישתנה.
  • יהודי שנימול ע"י רופא יהודי ערל מה דינו?
  • אם כבדו משהו להיות מוהל האם יכול לחזור, ומה הדין אם עשה קנין או נשבע או מתחרט מסיבה סבירה.
מילה ע"י גוי / אשה / עבד / קטן-ע"ז כז.- מנין למילה בגוי שהיא פסולה, דר' פפה משמיה דרב אמר "ואתה את בריתי תשמור" (בראשית י"ז ט). ר' יוחנן אמר "המול ימול" (יז, יג), המל ימול. ונפק"מ אשה דלר' יוחנן אשה כשרה כיון שהיא כמאן דמהולא דמיא.
               ואילו לרב היא פסולה כיון שאינה בת מילה.
      ב"י- ערבי מהול ג"כ פסול לכו"ע. [אבל בפ"ת(ה) מביא בשם שער המלך שמדייק ברמב"ם(מלכים י,יז) שכתב שבני קטורה חייבין במילה ולכן פסק שעה"מ שערבים כשרים למול וגם הוא בכלל את בריתי תשמור ושאגת אריה חולק על שער המלך].
      רי"ף, רא"ש- היכן שאין גבר יהודי היודע למול יכולה למול אשה בקיאה במילה דהלכה כר' יוחנן, ועבד דינו כאשה. וקטן עדיף מעבד ואשה שהרי עתיד לבוא לכלל מצוה.
               וגדול היודע למול עדיף מכולם. [ופ"ת מוסיף דאפילו אם כבר התחילו במילה יפסיקו, ויגמור הכשר].
      אבל כלבו בשם סמ"ק-אשה לא תמול. [ומדייק ב"י דמדובר דווקא לכתחילה].
דין מוהל ישראל ערל- ע"ז כז.  לכו"ע ישראל ערל כשר למול.
      ר' מנוח- דווקא באונס שמתו אחיו מחמת מילה אבל אם מתכון להפר ברית לא.
דין מילת גוי-רמב"ם(ב,א)- גוי לא ימול ואם מל אין צריך לחזור ולמול פעם שניה.
      ומסביר ר' מנוח-כי לא מצינו בתורה מילה לשמה.
      אבל סמ"ג- צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית.
      ב"י- אפשר שגם הרמב"ם מסכים שצריך להטיף ממנו דם ברית ע"י בן ברית. (לכאורא ר' מנוח סותר את עצמו).
מילה תוך שמונה האם יש עדיפות לישראל-רשב"א- היכן שרופאים הצריכו למול קטן תוך שמונה מותר שכל שהוא מחמת סכנה דאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש. אולם כיון שמילה תוך שמונה אינה מילה אלא הסרת חתיכת בשר בעלמא, אין הפרש בין גוי לישראל. ורק אם לא גמרו המילה כגון שנשארו עדיין ציצין המעכבין או שלא פרעו. וחזרו לאחר שיתרפא ויטלו הציצין ויפרעו ע"י מוהל ישראל.
האם אפשר לחזור בו, אם הבטיח לפלוני שיהיה מוהל או בעל ברית-מרדכי- אסור לחזור בו בנתינת מצוה דמוהל ובעל ברית ולומד כן ממתנות כהונה, שאסור לחזור בהם כיון שהם מתנה מועטת. ומכ"מ דיעבד אם חזר, חזרתו חזרה.
      הגמר- מהר"מ אומר שמי שנדר לחברו להיות בעל ברית או למול את בנו צריך לקיים לו ואע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מכ"מ הואיל ומנהג בני אדם שנודרים ביניהם ומקיימים, גם כאן צריך לקיים דהוי כסיטומטא דקניא (ב"מ עד.).
      ר' יחיאל- אם הוא מתנה בעודה מעוברת אינו כלום משום דבר שלא בא לעולם ולא דמי לסיטומתא דעכ"פ באה לעולם ומועיל בא קניין. וע"כ גם המנהג בין הסותרים לא מועיל לדבר שלא בא עדיין לעולם.
      ב"י עפ"י תשובת הר"מ-אב שנתן למוהל ראשון למול את בנו, ונדחתה המילה מחמת מחלת הבן, והמוהל יצא מהעיר, ואב ביקש ממוהל שני שימול, ועתה שניהם נמצאים כאן, ופשט הר"מ מר"ת שאמר שיש עדיפות למוהל הראשון כיון דסמכה דעתו דלוי ולא מצו האב למיהדר ביה. (וכמו שהבטיח מתנה מועטת של תרוה"מ ללוי) ומיהו אם חזר בו אין בי"ד יכולים לעכבו מלחזור אבל הוא עובר משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב (צפניה ג,יג) ומותר לקרותו רשע.
               אבל אם כבר המוהל השני מל את התינוק שוב אין ביד הראשון כל פיצוי על שכר הברכה כיון דמילתא דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו (הכינה של התובע) ואפילו תפס מפקינן מיניה (ב"ק פד:) . (כלומר שבי"ד לא דן היכן שהתביעה היא לא עקב חסרון כיס של התובע).
      אבל הרא"ש-רק אם עשו תקיעת כף או בקבלת חרם יכולים לכוף את האב. אבל אם עשה קניין (בין למול בין להיות בעל ברית) יכול לחזור בו, כיון דקניין דברים בעלמא הוא ואפילו נולד הבן.
אשה לא יכולה להחליף מוהל-מהרי"ק- מאחר ולא שייכת במצוות מילה.
מוהל הדורש כסף עבור מילה- רשב"א- אם אין לאב כסף ואין מוהל אחר בעיר הרי התינוק כמו שאין לו אב ומחייבים למולו. ובי"ד מחייבים למולו. ומוהל זה כמעט אתראה בעצמו שאין מזרעו של אברהם אבינו.
מוהל שמסרב למול- רשב"א- בי"ד כופין אותו כשאין מוהל אחר.
 
פסק שו"ע  א. הכל כשרים למול אפילו עבד אשה וקטן וערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ואם יש 
                   ישראל גדול, הוא קודם לכולם. (ומסקנת הגמ' וראשונים).
                  רמ"א- י"א דאשה לא תמול (סמ"ק) וכן נוהגים להדר אחרי איש.
               ב. גוי לא ימול כלל ואפילו הוא מהול. ואם מל אין צורך לחזור ולמול פעם שנית (רמב"ם).
                  רמ"א- חולק ומצריך הטפת דם ברית .
  ומוסיף הרמ"א- 1. מומר לכל התורה, או מומר לערלות דינו כגוי.
                       2. תינוק שנאלצו למולו תוך שמונה מפני סכנה, אין חילוק בין ישראל לגוי ערל תוך 
                           שמונה לא מקרי מילה. ומכ"מ אם נשארו ציצין המעכבין ימול ע"י ישראל ביום שמיני או לאחר שיתרפא.
                        3. יש להדר אחרי המוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק.
                            אם נתנו לאחד, אסור לחזור, ומיהו אם חזר בו הוי חזרה, ואין מועיל בזה קניין אבל 
                           אם נשבע לו כופין אותו שיקיים.
                        4. אם נתנו לאחד, והאב סבר בטעות שלא יהיה בעיר בזמן המילה ונתן לאחר, יש
                           לראשון עדיפות דודאי לא חזר בו האב.
                        5. אשה אינה יכולה ליתן לאחר למול כיון שלא שייכת במצוות מילת בנה.
מוהל שהוא ערל ישראל- שו"ע פסק שערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה יכול למול והט"ז(א) סובר דדווקא אם הוא קטן שא"א לא להימול, אבל אם יכול להימול עכשיו, ובקטנותו לא יכל, אסור לו למול. אבל בנקה"כ חולק שגם אם עכשיו הוא פוחד ה"ה שיכול למול ומה שמתכוון השו"ע הוא לאפוקי ממי שמתכוון להפר ברית.
מילת אשה- השו"ע פסק שאשה יכולה למול והרמ"א הביא י"א שאשה לא תמול דהיינו שפוסק כטעם רב בגמ' והוסיף שנוהגין להדר אחר איש. והש"ך מצביע על סתירה ברמ"א שהרי גם השו"ע מודה שיש עדיפות לאיש וא"כ מה הוסיף בזה שכתב שיש לחזר אחר איש. ואם דעתו לפסוק שאין נותנים לאשה כלל אפילו היכא דאין גדול, כיון כדעת הסמ"ק א"כ לא שייך בזה מנהג דכבר שאינו מצוי אין בו מנהג.  ומשאיר בצ"ע.
דין מומר לערלות לעניין שאר דינים- הרמ"א פסק שמומר לערלות דינו כעכו"ם, והש"ך מסביר שכוונת הרמ"א שהוא כעכו"ם רק לעניין מילה אבל לשאר דברים (כגון שבת) אינו כעכו"ם משום דמומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה כולה.
מילה תוך שמונה האם מחייבת הטפה ביום ח'- רמ"א פסק שבמילה תוך שמונה אין הבדל בין גוי לישראל דכל שהוא תוך שמונה אין מיקרי מילה ואם נשארו ציצין יגמור הישראל וכו'. ומדייק הט"ז(ד) שאם לא נשארו ציצין אין צריך לעשות שום דבר ביום השמיני, וכמו שפסק השו"ע שגוי שמל אין צריך לחזור ולמול והיינו שא"צ אפילו להטיף.
               וא"כ לדעת הרמ"א שפסק כי"א שחייבים לחזור ולהטיף, גם כאן צריך לחזור להטיף ביום שמיני אף שלא נשארו ציצין.
לבדוק אבל הש"ך ו' מדייק שגם לדעת שו"ע צריך להטיף דם ברית דמילה תוך שמונה אפילו ע"י ישראל לא חשיבה מילה כלל וכן מסקנת הש"ך בסימן רס"ב ס"ק ב שצריך להטיף אם נימול תוך שמונה.
חזרה ממהול ראשון כיון שמצא מוהל יותר מומחה-ט"ז(ה)- אם מצא מוהל טוב יותר או צדיק ואנן סהדי שאם שגם מעיקרא היה נותן לו למול אז כאן משים כזב ושארית ישראל וכו'.          אבל אם נשבע לראשון לא מועיל הסברה הנ"ל אא"כ יתירו את השבועה.
קיבל קניין לעשות המילה- רמ"א פסק שאין מועיל משום דקניין דברים אינו חל. וזה כמו שפסק הרא"ש ומדייק הש"ך דעכ"פ גם לדעת הרא"שאף שבי"ד לא יכול לכוף ומכ"מ אית ביה משום "שארית ישראל לא יעשו עוולה" ומותר לקרותו רשע.
האם אב מוהל חייב למול בעצמו או שיכול לכבד מוהל אחר-פ"ת(א(- מדייק בש"ך בחו"מ סימן שפ"ב פסק שהאב חייב למול את בנו בעצמו הן בחיתוך והן בפריעה והנותן לאחר מבטל מצוות עשה. והיד אליהו חולק וסובר שיכול לכבד במצוות מילה.
האם אפשר להתיר האם אפשר להתיר ת"כ לנתנה למוהל, בכדי לתת למוהל אחר-פ"ת(יא)- מי שנולד לו בן וכיבד מוהל אחד ותקע לו כפו שלא יתחרט, ובעל הברית לא היה נאמן בבריתו ונתן למוהל אחר והמוהל הראשון צווח על מצותו שהפסיד וטרחתו ובושתו. ומורה הוראה אחד הסתמך על הט"ז והציע שיתירו את התקיעת כף ע"י שלשה כדי להסיר את טענות המוהל הראשון, והתת"ס דחה דברין שכן הט"ז התיר רק במקרה שהמוהל השני מומחה יותר דאנן סהדי וכו' דקי"ל בתרי תרעי לית ביה משום מחוסרי אמנה. וע"כ כאן אין המוהל השני טוב מהראשון ויש כאן מחוסר אמנה.
      ועוד שלדעת גדולי ראשונים תקיעת כף היא כריתות וחמורה בשבועה.
 
סעיף ה'.
 
הגדר מהם ציצים המעכבים ומה לא- ומה הדין בשבת בשני המקרים.
 
ציצין המעכבים את המילה- משנה שבת קלז. אלו הן ציצין המעכבים, בשר החופה את רוב העטרה ואינו אוכל בתרומה. ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין.
      ובג'- רבינא אומר בשר החופה את רוב גובהה של עטרה מעכב.
      רש"י- לא רק שרוב הקיפה של עטרה מעכב אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד.
מה נקרא עטרה-ב"י מביא 2 אפשרויות להסבר מהי עטרה
  1. בשר אשר בראש הגיד כולו.
  2. החוט הגבוה אשר בין אותו בשר והגיד.
          ב"י בשם חכם ספרדי- העטרה לגבי מילה היא הבשר אשר בראש הגיד כולו. ועיקר מצוות מילה היא לגלות את כל העטרה עם החוט הסובב שהוא עיקרה. ויש 2 מעכבים במצווה:
  1. בשר החופה את רוב הקיפה וזה פשט המשנה.
  2. דברי רבינא, בשר החופה רוב גובהה והינו אע"פ דאין מכסה את רוב הקיפה ובא להחמיר.
    ולמסקנתו בין ציצין החופין רוב גובה ראש הגיד אפילו במקום אחד או שהבשר או ציצין חופה רוב הקיפו של חוט שהוא עיקר העטרה (משמע תחילת העטרה) אע"פ שלא מכסה את רוב גובה ראש הגיד הרי הוא ערל כמו שהיה וצריך למולו שנית והוא מה שנאמר מהלקטין את המילה (קלג: ) ואם לא הלקט עניש כרת.
    נפק"מ לעניין שבת- אבל אין צריך לחזור ולמול כל שלא נשאר רוב גובה עטרה במקום אחד וגם לא רוב היקף החוט והרי הוא נימול מדאו' ואין חוזרים עלייו בשבת אם פירש. ואם לא פירש חוזר משום הידור מצוה. אפ"י בריתא שבת קלג:  כל זמן שמתעסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין ובין על ציצין שאינן מעכבים, פורש ממנה אינו חוזר אלא על המעכבין.
    האם חוזר על ציצין שאינם מעכבים בחול- לפי גרסת אחת דעת הטור שהבריתא מדברת בשבת, אבל בחול מחייב לחזור אף על ציצין שאינן מעכבים ולפי גרסה אחרת בטור בחול אין צריך לחזור על שאינן מעכבים ודעת הב"ח שגרסה שניה היא דעת הטור. וכן דעת הרמב"ם.
    פסק שו"ע כרבינא שציצים המעכבים את המילה כגון נשאר מהעור חופה את רוב גובה העטרה אפילו במקום אחד וציצי שאינם מעכבים היינו שאינו חופה רוב גובה עטרה.
          רמ"א-ואם הוא בחול לכתחילה יטול כל הציציםהגדולים אף שאינם מעכבים.
    ולעניין שבת-פסק שו"ע ברס"ו ס"ב שאם פירש חוזר על ציצין המעכבים ועל ציצין שאין מעכבים, אם לא פירש, חוזר ואם פירש אינו חוזר.
    וכן פסק באו"ח הלכות מילה וכן נפסק במ"ב כמסקנת הש"ך בסעיף זה.
     
     
     
     
     
     
     
            
     
     
     
 
סעיף ב'
 
במה מלין ולמה.
 
באיזה סכין מלין- חולין טז:  ה' דברים נאמרו בקורמות של קנה  א. אין שוחטין בה. ב. אין מלין בה  וכו'
      רש"י- סכנה שינקב הגיד ויעשהו כרות שפכה.
      רמב"ם ב א – בכל מלין אפילו בציר ובזכוכית ובכל דבר הכורת חוץ מבקרומות של קנה לפי שקיסמין נותנים ממנו ויבוא לידי כרות שפכה ומצוה מן המובחר למול בברזל בין בסכין בין במספריים ונהגו כל ישראל למול בסכין.
      פרישה- עפ"י המדרש יש הבטחה לברזל דוקא, מיום שנבקע כובע הברזל של גלית.
      גר"א- משום דאיתא בגמ' במקומו של ר"א היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל.  שבת קל.
      ערוך השולחן- והישוע ה,ב עשה לך חרבות צורים.
      לבוש- כיון שברזל חד ביותר ואינו מכאיב כ"כ.
פסק השו"ע כלשון הרמב"ם.
 
 
סימן רס"ג   סעיף א'.
 
מתי מלין תינוק שיש לו צהבת.
 
תינוק שיש לו צהבת – שבת קלד.  בגמ' משמע קטן שנמצא ירוק סימן שלא נפל בו דמו ואין מלין אותו עד שיפול בו דמו ויחזור מראו כמראה שאר הקטנים. וכן אם נמצא אדום סימן שלא נבלע דמו באיבריו אלא הוא בין עור לבשר ואין מלין אותו עד שיבלע בו דמו.
      וכן פסק רמב"ם (מילה א יז).
      טור- אין מלין ילד שיש בו חשש חולי דסכנת נפשות דוחה הכל שאפשר לו למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם.
פסק שו"ע שקטן שהוא ירוק או אדום אין מלין כמשמע בגמ' וכן כדבר והטור שצריך להיזהר שאין מלין אפילו בחשש חולי.
טבור שלא נתייבש- פ"ת א- חמודי דניאל- אם לא קשר הטבור היטב ויצא ממנו דם רב אין למול עד שיתחזק.
פרוש ירוק- כזהב או ככרתי או כחול.
 
סעיף ב', ג'.
 
מי פטור ממילה.
 
פטור ממילה שלא מחמת מחלה ר"ל- יבמות סד:  מח' תנאים אם מלה הראשון ומת, ואף מלה לשני ומת, האם תמול השלישי  לרבי לא תמול השלישי ולרשב"ג תמול השלישי ונפק"מ האם חזקה בתרי או בתלתא ולמסקנה לענין נישואין של אשה קטלנית ומלות כרבי בתרי ולענין שור מועד כרשב"ג בתלתא.
      רא"ש-ומסתבר שמילה כנישואין ובתרי הוי חזקה דספק נפשות הוא וספק נפשות להקל וכן פסק הרמב"ם.
      ב"י-ומדובר שלא היה שום חולי שם, שהרי אם יש חולי אף הראשון אסור היה למול, וכן מוכח ברמב"ם שהמילה היא שהכשילה כוחו.
2 ילדים משני בעלים-רמב"ם(א,יז)-ממה שהגמ' לא חילקה אם זה מאיש אחד או מ 2 אנשים משמע דל"ש.
2 ילדים משתי נשים-ר' מנוח-הוא הדין אם איש מל בנו הראשון ושני, מאשה אחת, שלא ימול בנו השלישי ואע"פ שהוא מאשה שניה.
2 ילדים מ 2 נשים אחיות-רא"ש- אפילו ב 2 אחיות שמלו וכו' האחות השלישית לא תמול כדאיתא בגמ' מעשה ב4 אחיות שהאחת מלה ומת, וכן שניה וכן שלישית ולרביעית אמר רשב"ג שלא תמול. [פ"ת ט בשם מהרי"ע-לא שנא אחיות מהאב ל"ש מהאם].
פסק שו"ע סע' ב' אשה שמלה 2 בנים ומתו מחמת מילה, בין מבעל אחד בין מ 2 בעלים לא תמול השלישי בזמנו אלא ימתינו עד שיגדל ויתחזק כוחו. [וה"ה הרביעי והחמישי-פ"ת ג בשם תשב"צ]. והוא הדין באיש שמל 2 בניו ומתו בין מאשה אחת ובין מ 2 נשים.
      רמ"א- מביא דעה שחולקת באיש וסוברת שאף בשלישי ימול ומכ"מ פוסק כשו"ע משום דספק נפשות להקל.
                [ ט"ז א-אלה שחולקים באיש סוברים שדוקא באשה שייך הדין הזה משום שהדם בא מהאשה].
מה מקרי מת מחמת מילה-פ"ת ב בשם מהרי"ע- כל שלא הבריא מן המילה מקרי מת מחמת המילה. ובפ"ת ד מביא קושיתו של הפלתי דמדוע לא נפסק כעובדא דר' נתן שראה את השלישי שהוא אדום או ירוק ואז אמר להמתין עד שיבלע דמו או יפול בו דמו ובית אפרים תירץ שאמנם בזמן ר' נתן עדיין לא נתחדשה ההלכה שצריך להמתין עד שיפול בו דמו, אלא נתחדשה ע"י ר' נתן בבן השלישי אבל לדידן קי"ל דאפילו בבן ראשון שאדום וכו' אין מלין עד שיתרפא.
מתי מקרי שגדל ונתחזק כוחו-פ"ת ה בשם נוב"י-אמנם הנוב"י נוטה לומר שלא ימולו הילד כלל כל שמתו אחיו מחמת מילה אלא שברמב"ם ובטור איתא עד שיתחזק כוחו ומשמע שיש למולו ולמעשה מכריע הנוב"י שכל שרואים שהוא חזק כבני גילו (במקרה דנן מדובר בילד בן 3) וצבע פניו בריא ימולו אותו, ביום שהאויר נקי וזכות המילה תגן עליו.
זוג ש 2 ילדים שלהם נפטרו ר"ל מחמת מילה, נתגרשו ונישאו לאחרים ויש להם בנים-פ"ת ז'-שבי"י-לכאורא יש למול כיון שאין ידוע אצל מי הריעותא וכל אחד יכול לתלות בשני כדין 2 שיבולין אולם למעשה מכריע לאסור משום דחמירא סכנתא מאיסורא.
מה הדין אם תינוקות שמתו הם של 2 אחים-גליון מהרש"א-מסתפק בדעת השו"ע בסוף סעיף ב', האם דינם כמו 2 אחיות כבסע' ג'.
נולד להם ילד שלישי ומלו אותו, האם יכולים למול את שאר האחים-גליון מהרש"א-נסתפק האם נומר שהחזקה התערערה ועליה למול הרביעי או אולי צריך שתמול ג"פ ויחיו כמו בוסתות ובשור המועד.
 
 
סעיף ה'.
 
האם מותר למול עכו"ם או ישמעאל שלא לשם גרות.
 
מילת תינוק שנפטר ר"ל- טור בשם גאון- תינוק שמת ולא היו שמונה ימים נוהגין למול אותו על קברו.
  1. כלבו- נהגו למולו בציר ובקנה להסיר חרפתו ממנו שלא יקבר בערלתו כי חרפה היא לו.
  2. הגמ'- יש להסיר את ערלת הנפלים משום תקנת הפושעים איתא במדרש (בראשית רבה) מעביר ערלה מן הקטנים שמתו ולא מלו ונותנה על פושעי ישראל.
    אבודרהם בשם גאון- ולא מברכין על המילה וקורין לו בשם, כדי שבתחיית המתים יוכל להכיר משפחתו.
    מילת נפל ביו"ט- אין מסירין ערלת נפל ביו"ט ואפילו הוא שני של גלויות דנפל אין מצוה לקוברו ואסור לטלטלו.
    מילת גוי- ר' ירוחם בשם גאונים- אסור למול גוי שלא לשם גירות. (מובא בד"מ ובב"י ס"ס רס"ו)
    פסק שו"ע תינוק שמת קודם שמונה ימים ר"ל מלין אותו על קברו בצור או בקנה ואין מברכין על המילה, אבל משימים לו שם לזכר שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחיית המתים.
          רמ"א- מכ"מ אין עושים ברית כזו אפילו ביו"ט שני דגלויות, דאסור לקבור ולטלטל נפלים ביו"ט.
                    ב .  אסור למול גוי שלא לשם גירות.
    מילת גוי שלא לשם גרות- רמ"א פסק שאסור והט"ז(ג) כתב שהטעם הוא משום שאברהם אבינו עומד ומבחין מי הוא שנימול ואינו מניחו לרדת לגהינום וזה שמל גוי מבטל את סימן המילה בישראל.
          והלבוש נימק- שהרי אם אין כוונתו להתגייר למה נסיר חרפתו ממנו ולהחתימו באות ברית קודש.
          אבל הש"ך(ח) מוכיח מהגמ' ע"ז פו: - שמותר לישראל למול גוי לצרכי רפואה כל עוד הגוי משלם אבל לא בחינם, משום שגוי אין מעלין אותו מדי מיתה ולא מורידין אותו אליה. זה דוקא לצורך רפואה אבל אם לצורך רפואה ובשכר מותר.
    למול ערבי- פ"ת(יד)- דעת הרמב"ם שבני קטורה שהם זרעו של אברהם אחר ישמעאל ויצחק, חייבין במילה, וכיום שנתערבו בני ישמעאל עם בני קטורה נתחייבו הכל במילה ויש מצווה למול אותם אך דעת רש"י שרק ששת בני קטורה שנולדו לאברהם חייבים במילה אך לא בניהם אחריהם ושאגת אריה הכריע כרש"י, כיון שסנחריב בלבל את האומות וכל דפריש וכו'. וע"כ אין מצוות מילה בערבים. אבל בן הנוב"י תירץ שמה שהולכים להתירו בקהל אבל באומות לא הולכים בתר רוב וע"כ לעניין חייב מילה עדיין הישמעאלים חייבים.
     
         
     
      
     
     
     
סימן רס"ב    סע' ב'.
 
האם מלים תינוק שיש לו דלקת עיניים.
 
חולי בכל הגוף.
מתי מלין חולה- משנה שבת קל ז.  קטן החולה אין מוהלין אותו עד שיבריא.
המתנה אחר שנתרפא-בהמשך הגמ' אמר שמואל חלצתו חמה נותנים לו כל שבעה להברותו.
      רש"י-חלצתו חמה כלומר נשלף ממנו החולי ויצא מגופו.
האם שבעה ימים מעל"ע-בעי"א בגמ' ולא אפשיטא.
      רי"ף רא"ש- כיוון שהוא ספק נפשות והבינן ליה מעל"ע.
היכן מונים ב 2 קדחות רצופות-מהרי"ק- קטן שחלה בחולי של סכנה ויוצא מכלל סכנה ולאחר כמה ימים קיבל קדחת קלה שאין בה סכנה יש למנות שבוע מהקדחת השנייה כיוון דאגלאו מילתא דעדיין לא הבריא מחולי ראשון שבספק  שבעת ימים הולכים בו להחמיר דהוא ספק נפשות.
חולי עיניים ואחד משאר האיברים
המתנה לאחר שנתרפא מחולי עיניים-יבמות עא: הגמ' מביאה מקרה בו כאבו עיניו של ילד, וע"כ לא היה חייב בשעת עשיית הפסח אולם נתרפא עד הערב ונתחייב באכילת הפסח ומדייק ב"י שאין צריך להמתין 7 ימים. וכן פסק רמב"ם (מילה א טז).
      ב"י-הוא הדין לכל חולי שאינו כולל הגוף שאין ממתינים לו כלל.
כאב עיניים גדול-נימוק"י-מה שמלין מיד מדובר בכאב עיניים מועט אבל בכאב גדול בעיניים ממתינים 7 ימים דהוא חמור מחלצתו חמה שהרי שוריינו דעונא בליבא תלו.
שיש להמתין מסיבת צער-נימוק"י-משום צער וחולי כלשהו משהין אותו למול עד שיבריא כדי שלא יבוא לידי סכנה. וכן בגאונים שכל תינוק שמצטער בין מחמת חולי בין מכל דבר אין מוהלין אותו עד שיבריא. וכן בעטור אם הוא יורד במשקל.
דחיית ברית מחמת מזג אויר-יבמות עב.  אמר ר' פפא יומא דעיבא (עננים) יומא דשיתא (רוח דרומית קשה) לא מוהלין והאידנא דדשו בית רבים שומר פתאים ה'.
      ריטב"א-מי שלא רוצה למול ביום מעונן הרשות בידו וטוב שלא לסמוך על שומר פתאים, והוא הדין שאין למול בשבת כשהוא מעונן.
      ר' ירוחם-יום מעונן או שנושבת בו רוח דרומית אינו מעכב מלמול דשומר פתאים, אבל אם חולה מטורח הדרך אין מלין אותו עד שיתרפא.
      ר' מנוח-כל דבר שאין בגופו של תינוק כגון שרוצה לצאת לדרך, אין משהין את המילה בשבילו כמו שלא משהים בגלל נשיבת רוחות, כי סומכים על "שומר פתאים ה'".
פסק שו"ע שחולי בכל הגוף ממתינים לו מעת שנתרפא, שבעה ימים. אבל כאב באחד האיברים כגון כאב עיניים קל מלין מיד כשיבריא.
      רמ"א - ואם כאבו עיניו כאב גדול הוי כחולי כל הגוף.
מילה דחויה ביום חמישי-הרשב"א כתב שאין למול מילה שנדחתה ביום חמישי כיון שביום השלישי למילה יש צער לנימול ואין לגרום צער ביום שבת והביאו הב"י בבדק הבית.
      ומדייק הט"ז(ג)-שאין למול ג"כ ביום שישי כיון שיש צער גדול כבסימן רס"ו.
      ונקה"כ חולק וכמי שכתב בסימן רס"ה דמוכח משס ופוסקים שמילה שלא בזמנה מותר ביום ה' ושישי.
מהו כאב עיניים גדול-ש"ך(ד)- כמו שנתבאר באו"ח שכ"ח ס"ט כגון שיש בו ציר או שותתות ממנו דמעות מחמת הכאב או שותת דם ר"ל או שיש בו רירא ותחילת אוכלא (תחילת חולי).
 
סעיף א'.
 
עבר ומל בלילה או תוך ח' ימים האם צריך לחזור ולהטיף דם ברית והאם זה דוחה שבת ?
 
יום המילה-בראשית יז יב  גבי אברהם ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם וכו'.
                ויקרא יב ג- וביום השמיני ימול בשר ערלתו.
חייבים למול ביום-מגילה כ.  אין מלין ולא טובלין ולא מנין עד שתנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר.
דין מילה בלילה- הגמ'- משמע במשנה שלא כשר וצריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית.
      אבל רא"ש- קטן שנימול תוך שמונה אינו צריך לחזור ולהטיף. וכן סוברים רוב הראשונים.
      ד"מ- הגמ' והרא"ש לא חולקים דאפשר שמילה תוך שמונה ביום עדיפה ממילה בלילה.
      ומדייק ב"י- מה שנאמר שאם עשו בלילה כשר מדבר על הנאת טבילה ולא על מילה.
דין זריזים למצוות-פסחים ד.  כל היום כשר למילה אלא שזריזים מקדימים.
מילה שאינה בזמנה- יבמות עב.  מח' תנאים האם מילה שלא בזמנה צריכה להיות ביום ונפסק בראשונים כת"ק שבין בזמנה ובין שלא בזמנה אינה אלא ביום ודורשים זאת מה-ו' של וביום השמיני.
מילת טומטום ואנדרוגינוס- יבמות עב. טומטום שנקרע ונמצא זכר או משוך וכו' כולם אין נימולים אלא ביום.
מילה מדרבנן- מי שנימול ונמשכה ערלתו אינו צריך לחזור ולמול אלא מדרבנן מפני שנראה כערל.
פסק שו"ע  א. אין מלין עד שתנץ החמה ביום שמיני ללידתו. [רמ"א-דיעבד משעלה עמוד השחר].
                ב. כל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין בבוקר.
                ג. אף מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום.
      רמ"א  א. עבר ומל בלילה צריך לחזור ולהטיף דם ברית.
                ב. אם מלו בתוך ח' ביום יצאו י"ח.
הטפת דם ברית בשבת- הרמ"א כתב שאם מלו בלילה צריך לחזור ולהטיף דם ברית ומקשה הט"ז ב 2 קושיות:
  1. משמע שהטפה זו היא חובה וא"כ גם בשבת צריך להטיף דם. אולם הטפת דם ברית במקרה זה אינה אלא דעתו של הגמ' ואדרבה שאר פוסקים לא סוברים כן. וא"כ הטפת ברית זו הינה רק חומרא במקרה זה וא"כ יהיה אסור לעשותה בשבת.
  2. מדוע כאשר מל בתוך שמונה לא פסק הרמ"אשצריך להטיף דם ברית, שהרי בסימן רס"ד משמע שמילה תוך שמונה לא הוה מילה כלל.
          וגם הש"ך (ב)  דוחה את הד"מ שמחלק בין נימול בלילה לנימול תוך ח', ומדייק מהגמ' ששניהם לא יצא י"ח ואדרבה אם אפשר לצאת י"ח, מדוע דוחה מילה את השבת, הרי אפשר לצאת י"ח גם אם מלים ביום השביעי ומסקנת הש"ך לדינא דבין נימול תוך ח' ובין נימול בלילה לא יצא וצריך לחזור ולהטיף דם ברית מדינא וע"כ אפילו בשבת.
     יש לברר- כי משמע בבאר היטב שהש"ך סובר שרק בנימול בלילה צריך לחזור ולהטיף אף בשבת משא"כ במל תוך 8.
    האם אפשר בשעת הדחק למול תינוק בין השמשות, או עדיף לדחותו למחר-פ"ת (ג)- שאלת יעב"צ- היכן שנאנסו או נתעצלו ביום שמיני עד ביה"ש, עדיף למול ביה"ש שהוא ספק שמיני ספק תשיעי מאשר למולו שלא בזמנו אע"פ שהוא יום ודאי.
    דחיית ברית שלא בזמנו מסיבת נוחות- פ"ת(ד)- הנוב"י אסר לדחות ברית לערב פסח כדי שהבכורים לא יצומו, אע"פ שא"א היה לקיים הברית בזמנה, מסיבות דלהלן:
  1. עובר על מצוות זריזין. 
  2. שמא יקרה לתינוק משהו ותתבטל המצווה.
  3. שמא ישהה פעם אחת.
  4. שמא יבוא לחילול שבת.
  5. אסור לבכורים לאכול בסעודת ברית שלא בזמנה, כדי להיפטר מתענית בכורים.
     
     
     
     
    סעיף ד', ה', ו', ז'.
     
    מה הדין אם שמעו את התינוק ונולד אחרי ביה"ש לגבי מילה בשבת או ביום חול.
     
    נולד ביה"ש- משנה שבת קלז.  נולד לביה"ש נימול לתשעה וכו'.
          ובתוספתא מגילה- ספק מילה מאחרין ולא מקדימין לפי שבתוך שמונה אינו מצוה ולאחר שמונה מצוה.
    הוציא ראש לפרוזדור מבע"י, שמעוהו בוכה מבע"י ונולד משתחשך- נדה מב:  ההוא אתא לקמיה דרבא אמר ליה מהו לממהל בשבתא ומסתבר ששמעו את הולד בוכה לפני שבת ונולד בשבת והדין שמכיון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוי לידה שלא ___ והוי מילה שלא בזמנה וכל מילה שאינה בזמנה אין מחללין עליה את השבת.
          רמב"ם א, טו- וא"כ מונין לו ח' ימים מיום שהוציא ראשו או ששמעוהו בוכה.
          ר' ירוחם- הוציא ראש לפרוזדור ולא נולד אלא לח' ימים מלין אותו מיד כי נחשב כנולד מיום שהוציא ראשו.
    פסק שו"ע סע' ד' שאם נולד ביה"ש מונים לו כאילו נולד בלילה ונימול לתשיעי שהוא ספק שמיני. ואם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור מבע"י או ששמעו אותו בוכה, אפילו נולד לאחר כמה ימים מונה לו ח' ימים מיום שהוציא ראשו או מיום ששמעו אותו בוכה.
           הגה הולכים אחר מה שהאם אומרת. אם אינה אומרת כלום אז כמו שו"ע ואם אמו אומרת שלא היה לה חבלי לידה כלל, אע"פ ששמעו בוכה מונין לו מיום לידה דאע"ג שלא יתכן שיבכה בלא הוצאת ראש, מכ"מ האם נאמנת לומר שלא הרגישה כלום מהלידה.
    מה הדין אם שמעו את התינוק ונולד אחרי ביה"ש לגבי מילה בשבת או ביום חול- פ"ת ז- אם היתה ישנה ושמעו קול ילד בוכה לא אמרינן דחשיב כנולד לקולא, וע"כ אם ארע יום שמיני בשבת אין מוהלין אותו דאמרינן, דאם הוציא ראשו היתה מתעוררת (דאם הוא חוץ לפרוזדור היתה מקשה ללדת מיד- ש"ך ח) ומסתמא לא הוציא ראשו ואף דרוב ולדות אין בוכים קודם הוצאת הראש מכ"מ מידי ספק לא יצאנו ואף בחול יש לומר ג"כ שאין למולו עד שמיני ללידתו ממש.
    נולד סמוך לחשכה ונראה כיום אך יש כוכבים קטנים מאד-מרדכי- בשם ר"י- יש לסמוך על הכוכבים לענין ספק וע"כ ואת המילה ידחו למחרת אם אינו שבת או י"ט.
    פסק שו"ע סע' ה' שאם נולד כשהיו כוכבים קטנים מאוד, יש לסמוך על הכוכבים ואע"פ שהרקיע מואר כמו ביום ויש למול למחרת אם הוא לא שבת וי"ט.
    רואים כוכבים קטנים- בש"ך ט- הסביר שמכיון שהם קטנים מאוד אין לסמוך עליהם למול בשבת אבל בכוכבים בינוניים יש לסמוך עליהם למול בשבת והפר"ח חולק דאם מועילים כוכבים בינוניים כ"ש שיועילו כוכבים קטנים ותירץ ברע"ק שאע"פ שיש כוכבים קטנים מכ"מ יש ריעותא שהרי הרקיע מזהיר וע"כ יש ספק.
    הוציא ראשו חוץ לפרוזדור ונראו ג' כוכבים בינוניים-הגמ'- אם לאלתר כשהוציא הילד ראשו נראו ג' כוכבים בינוניים, יש לסמוך עליהם שהוא לילה אפילו אם המילה בשבת. אבל אם שהו אח"כ, אם לפי השהוי נראה להם שהיה יום בהוצאת הראש אין להם אלא מה שעיניהם רואות ויהא נימול לשמונה ואפילו הוא שבת.
    פסק שו"ע סע' ו' אם מיד כשהוציא הילד ראשו חוץ לפרוזדור נראו ג' כוכבים בינוניים יש לסמוך עליהם שהוא לילהאפילו לענין שבת. אבל אם שהו אח"כ, אם לפי השהוי נראה להם שהיה יום בהוצאת הראש אין להם אלא מה שעיניהם רואות ויהא נימול לשמונה אפילו אם יארע בשבת.
    האם יש להתחשב בתפילת ערבית- הגמ'- אין תלוי בתפילה כלל אם קבלו שבת מבע"י לא להקל ולא להחמיר אלא רק ביציאת הכוכבים, וכן כתב מהר"מ שאם נולד ע"ש אחר ערבית ועדיין הוא יום ולא נראו הכוכבים מלין אותו בע"ש ואין מחללין עליו את השבת אע"פ שעשוהו לילה בתפילתם.
          תה"ד- בפורים יש למול אחר קריאת המגילה וסיום התפילה כבשאר הימים. ובר"ה מלין בין קריאת התורה לתקיעת שופר.
     
     
מתי יש חיוב כרת ר"ל   מעלת המצוה.
 
מעלת מצות הברית-
  1. אע"פ שגם פסח היא מצוות עשה שחייבין עליה כרת (קרבן פסח) מכ"מ רק במצות מילה נכרתו עליה י"ג בריתות (נדרים לא: ) שהרי נאמרו י"ג פעמים ברית בפרשת מילה (בראשית י"ז).
  2. אברהם לא נקרא שלם עד שעשה ברית נדרים לא: 
  3. בזכותה נכרת לו ברית על נתינת הארץ.
  4. מצלת מדינה של גהינום –ערובין יט.  אברהם יושב על פתח גהינום ואינו מניח להיכנס למי שהוא נימול ואילו ישראל שבא על גויה, אברהם מסיק לו האש.
  5. הערלה מאוסה שנתגנו עליה הגויים נדרים לא:
  6. כל המפר ברית אין לו חלק לעולם הבא- אבות ג' י"א.
  7. אפילו למשה לא ויתרו שאיחר אותה  נדרים לא:
  8. אות ברית חתום בבשרנו-שזו עדות שה' בחר בנו מכל העמים ואינה כציצית ותפילין שאינם קבועים.
    מקור חיוב לאב שימול בנו-וימל אברהם את יצחק בנו ואמרינן בקדושין כט.  דמע' לאב למול את בנו ואילו אם לא מפקדא מדנאמר כאשר צוה אותו ה' אותו ולא אותה.
    אב שלא מל את בנו-רמב"ם(א,א)-האב אינו חייב כרת אם לא מל בנו כיון שאין בה כרת אלא בערל עצמו.
          ואיתא בגמ' קדושין כט.  שאם האב לא מל חייב בי"ד למולו שנאמר המול לכם כל זכר. ואם לא מלוהו בי"S חייב הוא למול עצמו.
    למול שלא מדעת האב-רמב"ם-אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אא"כ עבר ונמנע למולו שאז בי"ד מלין אותו בע"כ.
    מתי יש חיוב כרת-רמב"ם-אם לא מלוהו בי"ד חייב למול עצמו משיגדל ובכל יום שלא מל מבטל מצות עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל מזיד.[ב"י-אינו חייב למות בקיצוי"ש שהוא מין אחד מסוגי כרת כיון שעדיין לא עבר עדיין על המצוה שהרי בידו למול את עצמו עד שימות והוא ערל במזיד ואז יתחייב בכרת לנפש ואפילו למד התראת ספק שמיה התראה שאני הכא שאינו עובר אלא בשב ואל תעשה כל שעדיין בידו לתקן].
          טור- לכאורא כל יום עובר בכרת וכן משמע בראב"ד.
          ב"י-דעת הראב"ד שמיום שגדל ולא מל הוא חייב למות בקצוי"ש ואם מל נפטר מהחיוב הזה ובכל יום עומד באיסור כרת כלומר ראוי בכל יום להיכרת ולמות בקצוי"ש ואע"פ שאינו מתחייב כרת לגמרי מכ"מ עובר על מצותו של מקום ויש עליו חיוב שמים כיון שעושה מעשה שיוכל להימשך ממנו חיוב מיתה (אבל זה בגדר התראת ספק שאינו התראה כיון שזה דוקא בדני אדם) וכ"A שכא5ן יהיה ראוי כל יום למות בקצוי"ש).
    פסק שו"ע בסימן ר"ס שמצוה עשה על האב למול את בנו וגדולה מ"ע זו משאר מ"ע.
                     [כיון שיש בה צד כרת וכו']
    ופסק שו"ע בסימן רס"א שאם האב לא מל את הבן, חייב בי"ד למולו ואם לא מלוהו חייב הוא למול ואם לא מל חייב כרת.
         רמ"א: 1. בכל יום עוברים בעונשים אלו [טור].
                  2. אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אא"כ האב לא מל שאז מלין הבן בע"כ.
                  3. אין אשה חייבת למול את בנה.
                  4. מוהל שלא רוצה למול אלא בשכר, יש לבי"ד לגעור במוהל זה כי אין זה דרכן של זרע אברהם ואדרבה המוהלים מהדרים שיתנו להם למול.
                  5. כל שאין יד האב משגת לשלם שכר המוהל הוי כמי שאין לו אב ובי"ד חייבים למולו ובי"ד כופה המוהל למול. [פ"ת ד-מהרי עמדין-ומותר להטעותו ולהבטיח לו שכר ולא ליתן לו].
    מוהל שלא מדעת האב-ברמ"א נפסק שאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו. ובש"ך א' פסק שכל שהאב הוא מוהל בעצמו ואח"כ עבר עבר ומל שלא מדעת האב, חייב האחר ליתן לאב 10 זהובים כפי שנתבאר בחו"מ ס"ס שפ"ב.
          ובפ"ת ב מביא בשם מהרי עמדין שזה דוקא אם האב עצמו רצה למול אבל אם רק נתן המצוה למוהל סוחר וקדם אחר ומל, אין חייב האחר לתת 10 זהובים.
          וכן מביא בשם זכרון   יצחק שמי שרצה למול את בנו בשבת ובא אחר ומלו א"צ האחר לשלם 10 זהובים שהרי דעת הרא"ה שאסור לאב למול את בנו בשבת כל שיש מוהל אחר שהרי הוא פ"כ גבי דידיה שהרי מתקן הוא, ואף שלא נפסק כמוהו מכ"מ יכול לומר קום לי.
          ודעת הפ"ת שמכיון שנפסק שבזה"ז אין מגבין ה 10 זהובים אלא שאם תפס אין להוציא מידו א"כ אין מגבין ואפילו בחול ואם תפס אין מוציאים ממנו.